- לתגובות
- הדפס
- שלח לחבר
- שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק- שתף
ביום חמישי לפני שבועיים בא ד"ר טל בן-שחר אל כיתה ב' שבה לומד בנו הבכור וקרא לילדים את "תומס ואני", ספר ילדים שכתב עם שותפתו לכתיבה, הפסיכולוגית והיוצרת שירלי יובל-יאיר. הילדים צחקו, התלהבו ושאלו שאלות שרק ילדים יודעים לשאול. בדרך חזרה, ברכב, בהשפעת עוצמת החוויה הציפו דמעות את עיניו. "אני נותן הרבה הרצאות", סיפר בן-שחר, שנחשב אחד המרצים המבוקשים בתחום הפסיכולוגיה החיובית בישראל ובחו"ל, ונהג למלא את אולם "סאנדרס", אולם ההרצאות הגדול ביותר של אוניברסיטת הרווארד, בשנים שבהן לימד שם, "ואני לא זוכר מתי התרגשתי כך".
בעבר הרחוק, בן-שחר לא נהג לבכות בנקל. הוא גם לא הרשה לעצמו להחצין רגשות. המופנמות טבועה בו עד היום. "הנוירוזות שלנו לא עוברות לחלוטין, הן רק פחות דומיננטיות", הוא מצטט בחיוך את קארן הורני, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית גרמנייה.
שותפתו לכתיבה, שירלי יובל-יאיר, היא ההיפך הגמור ממנו, סוג של פצצת אנרגיה עם צחוק מידבק. היא משלבת בחייה בין אורות הבמה לאורות הנפש: כפסיכולוגית היא מסייעת למטופליה בעזרת שירה, וכמוזיקאית, סופרת ומחזאית לילדים, היא משתמשת בכלים הפסיכולוגיים שברשותה. היא כתבה מחזות וספרים כגון "מכונת הצחוק המופלאה" ו"דו רה מווו", ומופיעה עם השחקנית שגית אמת במופע מוזיקלי-תיאטרלי, "כשתגדלי תביני", על מסע בחייה של אשה. בן-שחר, שמרצה עכשיו במרכז הבינתחומי הרצליה בתחום הפסיכולוגיה החיובית ומנהיגות, ויובל-יאיר משתפים פעולה גם במסע סדנאות העוסקות באושר.
את הפגישה האחרונה קבענו, כרוב ההורים העובדים, ל"אחרי שהילדים יילכו לישון". תשע וחצי בערך. על שולחן האוכל בביתו של בן-שחר ברמת השרון עדיין מונחות צלחות עם שאריות ארוחת הערב של הילדים: דוד (8), שיראל (5) ואליאב (3). "נשארה פסטה", הוא מציע בנימוס, "וגם שאריות של ירקות". רצועות המלפפון החתוכות בצלחת נראות בדיוק כמו הארוחה שהשארתי בביתי לפני שעה קלה. יובל-יאיר שואלת אם אפשר פיתה עם חומוס וממהרת להתקשר הביתה כדי לבדוק שהכל בסדר. הילדה הגדולה נשארה לבד עם הקטנים. "כשעזבתי היה שקט, כולם כבר היו במיטות", היא נאנחת, "ואיך שיצאתי הם יצאו מהחורים". בהמשך הגדירה את עצמה "פסיכולוגית בטוחה ואמא נבוכה" לרוני (12), גילי (9) ויהלי (5).
בן-שחר ויובל-יאיר מציינים עכשיו את יציאתם לאור של שני ספרי ילדים שכתבו: "תומס ואני" ו"הלן ואני" (הוצאת כנרת; איורים: איה גורדון-נוי). שני הספרים הם החלוצים בסדרה "גיבורים אמיתיים", שבה ייחשפו הקוראים הצעירים והוריהם (לא פחות חשוב) אל גיבור מהעבר, שהתמודד עם קושי באמצעות אחד מעקרונות הפסיכולוגיה החיובית.
בספרים המחורזים פוגשים הקוראים את משפחת חרמון: אמא, אבא, יעל הבכורה, יוני הסנדוויץ' ויואב הקטן. ב"תומס ואני", יוני לא מצליח כמעט בשום דבר בבית הספר. אמו מספרת לו על הילד תומס אדיסון, "ילד שהיה מומחה לשגיאות, אלוף בפספוסים. גאון בטעויות". כעבור שנים, הכישלונות הרבים של אדיסון הביאו להמצאת הנורה הראשונה ומכשיר ההקלטה הראשון ועוד אלף פטנטים אחרים. "אגלה לך סוד", אמרה לתומס אמו ברגעים של משבר, "תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד".
גיבורת הספר השני, שעליה שומעים בני משפחת חרמון כשהם נתקעים בטיול משפחתי במערה חשוכה, היא הלן קלר - גיבורה אמיתית, שאיבדה בגיל צעיר את הראייה והשמיעה, ולמרות הקושי הגדול למדה לחיות חיים מלאי סיפוק. ילדי משפחת חרמון לומדים ש"זה כמו קסם שפועל: כשמתמקדים במה שיש, היש גדל!"
"לכל גיבור בחרנו את מנגנון ההתמודדות", מספרת יובל-יאיר. "הרעיון היה קודם כל לספר סיפור טוב, עם מסר, ולחבר אותו אלינו. אני מכירה את הילד הזה שהולך לכיתה א' וכל האותיות משתבשות לו, ואני מכירה גם את החבר'ה שנוסעים בכל שבת לטיול עם ההורים ולא מפסיקים לקטר שמשעמם. בספרים אנחנו מנסים לגזור את הכלים המרכזיים שנותנת הפסיכולוגיה החיובית, כלים שיעזרו לילדים לבנות חוסן נפשי".
לחשוב על טוב
עצרו רגע. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, עשו תרגיל עם עצמכם ונסו לחשוב על חמש חוויות חיוביות שחוויתם במשך השבוע.
לפני עשרים שנה יצא בן-שחר לחפש את האושר מתוך כאב, עצבות וחוסר סיפוק בחייו. הוא היה אז סטודנט מצליח למדעי המחשב בהרווארד, אבל משהו לא עבד. "יום אחד אמרתי 'די': אני נמצא במקום מדהים, עם כל כך הרבה הזדמנויות, אז למה אני לא מאושר? כל החיים מספרים לנו שאושר תלוי בהצלחה. הייתי אמור לקום כל בוקר ולרקוד מרוב אושר. אבל זה לא היה כך. ואז", הוא אומר, "הבנתי שגם ההצלחה החיצונית הבאה שלי לא תביא לי את האושר. החלטתי להסתכל פנימה, מה יגרום לי להיות מאושר?"
הוא החל לקרוא כתבים של פילוסופים ומחקרים של פסיכולוגים על אושר ועזב את לימודי המחשב לטובת לימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה (בהמשך למד חינוך בקיימברידג', אנגליה, וחזר להרווארד ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה ארגונית). באמצעות הפילוסופים הגדולים, פסיכולוגיה חיובית, מחקרים, תובנות חיים וניסיון אישי, הוא הצליח לרתק רבים לנוסחה שמצא. הקורס בפסיכולוגיה חיובית שלימד בהרווארד בשנים 2006-2007 נחשב לקורס המבוקש ביותר. מהסטודנטים שלו הוא ביקש ליישם, כשיעורי בית, עקרונות ורעיונות המבוססים על מחקרים העוסקים בתחום. הרצאותיו זכו להצלחה בינלאומית. גם הספרים שכתב, "באושר ובאושר" (2007) ו"אושר אפשרי" (2009), היו לרבי מכר עולמיים.
פסיכולוגיה חיובית מתמקדת במה שעובד. "אם אני אלך לפסיכולוג קונוונציונלי הוא ישאל אותי: 'מה הבעיה?'" אומר בן-שחר. "הפסיכולוג החיובי ישאל אותי: 'מה עובד בחיים שלך? בוא נבנה על זה'. אותו דבר בנוגע לייעוץ ארגוני, או זוגי. הפסיכולוגיה החיובית תשאל מה עובד במערכת היחסים, מה עובד בארגון, מה הן הנקודות החזקות שלך כמנהלת?"
בכל זאת, אדם שהולך לפסיכולוג עושה זאת כי משהו לא עובד.
"במשך הרבה מאוד שנים הפסיכולוגיה, שיטות הניהול, החינוך, התמקדו בתיקון בעיות. אנחנו באים ואומרים: זה חשוב מאוד לתקן, אבל לא פחות חשוב להסתכל גם על החלק האחר של המציאות, על מה שכן עובד. כשאנחנו מטפחים את מה שעובד, את החוזקות שלנו, את תחושת המשמעות שלנו, יש לזה פעולה מניעתית. אנחנו הרבה יותר חסינים ויכולים להתמודד עם מה שאינו עובד. אני רואה באהרון אנטונובסקי (פרופסור לסוציולוגיה, ממייסדי בית הספר לרפואה בבאר שבע, שעסק בקשר בין לחץ, בריאות ורווחה) את הסבא של הפסיכולוגיה החיובית. הוא אמר: החיים קשים, יש כאב, סבל, אובדן, ועדיין יש אנשים שיודעים להתמודד טוב יותר עם החיים. והוא שאל: מה אפשר ללמוד מהאנשים הללו, שמתמודדים? וזאת על רגל אחת פסיכולוגיה חיובית".
בן-שחר, בספריו ובהרצאותיו, מגדיר את האושר כשילוב של משמעות והנאה. בסיסה של תורת האושר שלו בתיאוריה של זיגמונד פרויד, שקבע שאנו מונעים מאינסטינקטים של הנאה, ובספריו של הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שטען כי הכוח הראשוני המניע את האדם הוא הרצון למשמעות בחיים. בן-שחר טוען שאושר נבנה מפעולות שיש בהן רווח עכשווי ורווח עתידי, הנאה ומשמעות.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם
"בחברה יש שני מודלים לאושר", מסביר בן-שחר. "אחד המודלים מדבר על כך שיש לנו יעד, מטרה, וכשנגיע לאותה פסגה נהיה מאושרים. המודל השני, שבסיסו יותר במזרח, אומר שלהגיע ליעד לא מביא אושר; יש כל כך הרבה אנשים מצליחים שהגיעו לפסגה ולא מצאו שם את האושר. לכן ההתמקדות צריכה להיות בכאן ובעכשיו. אני טוען ששני המודלים האלה בעייתיים. אנחנו צריכים את השילוב. אנחנו כן צריכים מטרה. אנחנו צריכים משהו שידחוף אותנו וימשוך אותנו קדימה. בו בזמן אנחנו צריכים להבין מה המטרה של המטרה. המטרה של המטרה היא לשחרר אותנו ולתת לנו ליהנות מהדרך".
אתה יכול לתת דוגמה?
"ברגע שאני יודע שאני רוצה לכתוב ספר, אז יש לי מטרה. כשאני אקום מחר בבוקר אני אדע מה אני עושה: אני מתחיל את המחקר שלי על הדמות בספר. כשאני יודע שאני נותן הרצאה בשבוע הבא, אני יודע שאני קם בבוקר כדי לכתוב אותה. זה מאפשר לי ליהנות מהכאן והעכשיו. אם ההרצאה טובה, מה טוב, אם לא, לא נורא. כשאנחנו במצב של חוסר ודאות, זה המצב הקשה: אני לא יודע בשביל מה אני קם בבוקר. הכאן והעכשיו מתאפשר על ידי המטרה. המטרה היא האמצעי ליהנות מהדבר החשוב שהוא הרגע".
בספרו "באושר ובאושר" מדגים בן-שחר כיצד פועלת תיאוריה זו בחיי היום-יום, בחיי בני זוג, בעבודה ובלימודים. משחר ההיסטוריה ניסתה האנושות לפצח את סוד החמקמקות שבאושר. מקונפוציוס, אפלטון ואריסטו ועד מרטין סליגמן, הפסיכולוג היהודי האמריקאי, שנחשב אבי הפסיכולוגיה החיובית. "הרבה מאוד שנים אנשים מדברים על אושר, בין שזה בדתות או בניו-אייג'", אומר בן-שחר. "הפסיכולוגיה החיובית שונה מכל אלו, כי יש לנו כלים. יש בעשורים האחרונים מדדי מוח. היום אנחנו יודעים איך מוח מאושר נראה ומה יגרום לכך".
אחד המחקרים הנפוצים בתחום זה שייך לרוברט אימונס ומייקל מקאלו מאוניברסיטת קליפורניה. במחקר נמצא כי משתתפים שמדי יום ניהלו "יומן תודות" וכתבו לפחות חמישה דברים שהם מודים עליהם, נהנו מבריאות נפשית וגופנית. "במחקר", מסביר בן-שחר, "לקחו ארבע קבוצות אנשים: חברי קבוצה אחת התבקשו לכתוב חמישה דברים שהם מכירים עליהם תודה. חברי הקבוצה השנייה התבקשו לכתוב חמישה דברים שבהם הם טובים יותר מאחרים. חברי הקבוצה השלישית התבקשו לכתוב חמישה דברים לא טובים שקרו להם וחברי הקבוצה הרביעית, שהיתה קבוצת בקרה, התבקשו לכתוב על דברים שקרו להם במשך היום, בלי הכוונה לטוב או לרע. במשך חצי שנה עקבו אחרי הקבוצות וראו שהקבוצה שכתבה את הדברים החיוביים אופטימית יותר, בריאה יותר ואפילו מערכת החיסון של חבריה התחזקה".
איך מסבירים את זה?
"את ההיפך אנחנו יודעים. רבים מאיתנו, שעוברים תקופה מאוד לחוצה וקשה, נהיים חולים. גם רופאים טוענים שהרבה מאוד מהמחלות מתחילות מסטרס. פה זה ההיפך: כמו שאנחנו נחלשים מסטרס, אנחנו מתחזקים כשאנחנו חווים חוויות חיוביות".
בן-שחר עושה את התרגיל הזה מאז 1999. הוא עושה זאת ביחידות, וכמה פעמים בשבוע סביב שולחן ארוחת הערב, אז הוא מבקש מילדיו לספר לו על הדברים ה"כיפיים" שקרו להם. גם יובל-יאיר עושה את התרגיל עם בנותיה והיא גילתה שזה לא כל כך פשוט. "כשהתחלתי לחשוב על דברים טובים, ליד כל דבר טוב הזדנבו כל מיני טרוניות", היא אומרת. "לא היה טוב נקי. הבהיר הזה לא נולד כל כך בקלות. אותו דבר היה עם הילדה שלי. בפעם הראשונה היא אמרה ש'היה כיף שקיבלנו שלוקים בגן, אבל עדי קיבלה שני שלוקים ואני רק אחד'. מיד צץ השחור. באחד הימים היא אמרה לי שכשקרה משהו טוב בגן, היא שמחה כי היא ידעה שיהיה לה מה לספר בארוחת הערב. ופה זה מתחיל. כשאת מפעילה את הסורק הזה, את הזרקור הזה, את מוצאת. וזה חלק מהפספוס שלנו את האושר, אנחנו מפספסים את הדברים החיובים".
למה אנחנו חושבים שלילי?
בן-שחר: "הסיבה היסטורית. לפני אלפי שנים, כששני אנשים הלכו ביער, מי ששמע רחש וברח כי חשש שזה אריה, שרד. מי שחשב שזאת שריקה של הרוח הנעימה, לא שרד. היום אנחנו לא חיים בג'ונגל, אבל האינסטינקטים נשארו. דבר שני, המיקוד של התקשורת הוא על דברים שליליים. כשאני קורא על הטרדה מינית בעיתון, אני לא קורא על מיליוני אנשים שעושים אהבה ונהנים מזה. המציאות הנגישה לנו היא שלילית. הפתרון הוא להיות ריאלי. התרגיל הזה עם חמשת הדברים מאזן, הוא גורם לנו לראות גם את הדברים החיוביים".
חמישה כדורים באוויר
את הרעיון לספר על גיבורים היסטוריים הגה בן-שחר בנסיעות הבוקר עם ילדיו אל הגנים ובתי הספר. פשוט נמאס לו לספר שוב ושוב על ספיידרמן. כעבור זמן נוצר הקשר עם יובל-יאיר, והיא פיתחה את העניין. שני העקרונות המובילים את ספרי הילדים שכתבו, שנשאבו מתוך הפסיכולוגיה החיובית, הם הכוח להתמקד בצדדים החזקים שלנו, במה שיש, והרשות להיכשל - כי רק מכישלונות לומדים. יובל-יאיר מספרת כי בעולם המוזיקה, אצל נגני הג'אז, טעויות הן החלק מהעניין: "טעויות זה הדגל של נגני הג'אז. בתרגילי אלתור אני אומרת לתלמידים שלי, כשאתם לא בטון, כשלא הרמוני, אל תברחו, תישארו שם".
היא מציינת שהספר מיועד להורים לא פחות מאשר לילדים. כל הורה יודע שאנחנו מפחדים לתת לילדים להיכשל. איזה הורה רוצה לראות את ילדו פגוע וכאוב? איזה הורה רוצה לראות את ילדו מתחבר לילד שעושה לו רע, סובל מחרם חברתי או נכשל במבחן קבלה למקהלת בית הספר? וכן, גם ליפול מאופניים זה כואב.
כילדה סבלה יובל-יאיר לא אחת מנידוי חברתי. "אני זוכרת את ההורים שלי", היא מספרת, "עד כמה קשה היה להם לראות את הכאב והבדידות שלי. אני סבלתי מחרם חברתי כי היתה לי האמירה השונה שלי. זו היתה חוויה קשה, אך גם מעצבת חיים. זה בנה את החוסן שלי". כעבור שנים כתבה את המחזה "דו רה מווו", על פרה'לה הפרה שנודתה חברתית כי היה לה "מו" משלה. "לילדים יש לפעמים כאבים רגשיים, שאנחנו לא יכולים לעזור להם הרבה. וזה קשה להורה לראות את זה".
גם אנחנו, כהורים, צריכים ללמוד איך להתמודד?
"הורות זה הרבה טעויות ולמידה. בעיני, הורות זו מכונת גדילה. רוב המבוגרים לא הולכים לטיפול. אבל כשזה מגיע לילד שלהם - הם ילכו, בשביל לעזור לילד. ואז הם נפתחים. בית מאוד הישגי ותחרותי שבו כאשר ילד מביא ציון 90 שואלים אותו: 'למה לא 100?' - זה לא בית שנותנים בו מקום לכישלונות. וכאן ההורים צריכים לעשות את התיקון על עצמם. את מכירה את ההורים שבמטבח שלהם יש המון ג'אנק פוד, אבל רק כשהילד שלהם יסבול מעודף שומן הם יעשו את השינוי ויוציאו את האוכל המשמין? הורות זו הזמנה מדהימה להתפתחות אישית. הפסיכיאטר רונלד דייוויד לנג פירסם ספרון קטן וקרא לו 'שיחות עם ילדי', ושם הוא כותב ציטוטים מהחוכמות של ילדיו. בהקדמה הוא כותב, שנהוג לחשוב שילד חייב מבוגר לידו כדי להתפתח, אבל גם ההיפך נכון. גם מבוגר צריך ילד לידו כדי להתפתח".
יובל-יאיר מספרת על אחד מתלמידיה בבית ספר לאמנויות, שם לימדה בעבר דרמה ופיתוח קול. התלמיד סירב לשיר בשיעוריה וסבל מביטחון עצמי ירוד. אך כשהתחילו בבית הספר שיעורי ג'אגלינג, התלמיד התגלה ככישרוני מאוד בהעפת הכדורים באוויר, יותר מכל תלמיד אחר. "הוא החזיק חמישה כדורים באוויר", היא מספרת, "וזה היה מדהים לראות מה קרה לילד הזה במשך השנה. דרך זה שהיה מקום אחד שבו הוא היה טוב התחזקה תחושת הערך העצמי שלו והגאווה שלו בעצמו, ואחרים ראו את זה. זה שיפר את ההתנהלות שלו בכל מקום. הוא החל גם לשיר בשיעורים שלי, ראיתי אותו יותר ויותר נפתח. כשאדם עובד עם החוזקות שלו, הוא מחסן את עצמו נגד הקושי והוא מצליח להרים גם את המינוס. לביטחון עצמי אין גבולות".
איך נחזק את הנקודות החזקות של הילדים שלנו?
"אנחנו כהורים, שמגדלים את הילדים שלנו ואוהבים אותם, עדיין הרבה פעמים רואים את ה'אין' ונגיב על ה'אין' במקום על ה'יש'. יש לי שני ילדים שלא אחת רבים, והיום הקטן צייר לאחותו ציור יפה. אמרתי לו שזה נורא יפה בעיני איך שהוא מביע את האהבה שלו. לפעמים זו עצם האמירה. יש לנו הרבה עבודה כהורים".
בן-שחר מספר כי אחד הדברים שעזרו לו להתפתח כמרצה היה קורס באימפרוביזציה. "מה שקיבלתי בקורס הזה, לא קיבלתי בהרבה מקומות אחרים", הוא אומר. "הבנתי שאפשר לטעות. כי באימפרוביזציה כל הזמן טועים וטעות זו הזדמנות".
את ספרו השני, "אושר אפשרי", הוא סיים במשפט: "שמי טל. ואני פרפקציוניסט". הספר עוסק במרדף אחר השלמות ועד כמה שהוא מכשיל את דרכנו אל אותו אושר נכסף. התכונה המרכזית המאפיינת את הפרפקציוניסט היא הפחד מכישלון. כספורטאי מצטיין ואלוף הארץ במשחק הסקווש, בן-שחר מתח את עצמו עד קצה גבול היכולת. כסטודנט, כאשר עמד מול לוח המבחנים סבל מלחץ וכמרצה, מול מאות תלמידים, היה אפוף בחרדת במה. "הפסיכולוג דין סימונטון מאוניברסיטת קליפורניה הראה שהאנשים המצליחים ביותר בהיסטוריה - הם גם אלו שנכשלו הכי הרבה פעמים", אומר בן-שחר. "כל המחקרים מראים שלומדים דרך נפילה".
השאלות החשובות באמת
"בארצות הברית, באנגליה ובאוסטרליה", מספר בן-שחר, "נכנסו לבתי ספר, ועזרו לילדים למצוא את החוזקות שלהם על ידי שאלונים. בשלב השני לימדו אותם איך הם יכולים להשתמש בחוזקות האלו בבית הספר, או עם האח שלהם בבית. ילדים שעברו את התהליך הזה הצליחו יותר בלימודים, וזה השפיע על תפקודם לאורך זמן".
במערכת החינוך בארץ הישגי הילדים נמדדים במבחנים. הדגש הוא על ציונים ולא על הנאה בלימודים. איך נכנסת לתוך זה העבודה הרגשית שאתם מדברים עליה?
בן-שחר: "אני מאוד מאמין ב'וגם'. אני לא נגד חינוך קונוונציונלי. זה חשוב ללמד את הבסיס. אני לא נגד תחרותיות, התמודדות עם קשיים ועבודה קשה. ההיפך. צריך לאתגר ילדים. הבעיה היא שמזניחים לחלוטין את הצד הרגשי של הילד. ובבתי הספר לא מקנים לילדים כלים להתמודד עם קשיים. לא מקנים כלים למצוא את מה שיגרום להם אושר בחיים. הסטנדרטים שבהם מודדים הצלחה בחיים הם רדודים, מטעים ובסופו של דבר פוגעים. כשילד מאמין שדברים שיגרמו לו אושר זה להיות עשיר או מפורסם - אנחנו בבעיה. וילדים לא שואלים אותנו את השאלות החשובות באמת: מה ייתן לנו תחושת משמעות בחיים? וצריך לתת להם גם לחוות את המשמעות. ויליאם דיימון כתב ספר ששמו 'The Path to Purpose' ואמר שהבעיה הגדולה עם הילדים היום זה היעדר יעוד, וזה בא בהתאמה עם פשע ודיכאון".
יובל-יאיר: "תהליך של משמעות מתרחש כשנותנים לילד להתנסות בדברים שהוא מאוד רוצה לעשות, שמרתקים ומעניינים אותו. כשילד שם לעצמו מטרה שהוא יוצא לממש אותה. זה לא רק מה שקורה בבתי הספר, אני גם מאוד מוטרדת ממה שקורה מסביב. הגיבורים של הילדים שלנו הם גיבורים טלוויזיוניים מתוכניות ריאליטי. אלה דימויים מאוד מעוותים".
הלכה למעשה, אומרים בן-שחר ויובל-יאיר, בבתי הספר אפשר להגביר את החוזקות של הילדים, בהעשרה, לאפשר להם להתקדם במקצועות או בתכונות שבהם הם טובים, לתת להם ללמד את חבריהם את הנושא שאהוב עליהם, ובכך להגביר את דימויים העצמי וביטחונם. הצורה הטובה ללמד אותם שאפשר להיכשל היא פשוט לספר להם מקרים וסיפורים על כישלונות של אחרים, לתת להם להבחין באינטרפרטציה הנכונה לכישלון.
"אני חושב שיש לנו מורים נהדרים", אומר בן-שחר. "אני נמצא המון בבתי ספר ואני פוגש אנשים עם אידיאלים והרבה פעמים המורים צריכים יותר חופש פעולה, כדי שיוכלו להביא יותר מעצמם לשיעור. ומורה שתספר לילדים בכיתה למה היא אוהבת ללמד תיתן שיעור חשוב לתלמידים: גם הם ירצו לעבוד במשהו שהם יאהבו לעשות. כהורה, מתי ישבת בבית עם הילד שלך וסיפרת לו על איזה יום נפלא היה לך בעבודה? או עם אילו קשיים היית צריכה להתמודד בעבודה? כי כך ילדים לומדים שפה. הם ילמדו את שפת המשמעות, את שפת החוזקות, על ידי זה שהם שומעים אותה ונחשפים אליה".
כדורגל בשעה ארבע
באמתחתם של יובל-יאיר ובן-שחר רשימה שלמה של עקרונות שהם רוצים להציג לקוראים הצעירים בספרים הבאים בסדרה: אחד הספרים יהיה על חייו של בטהובן, ששמע לקול הפנימי שלו וכתב גם יצירות שלא כולם אהבו. "ברשימה גם נושאים כמו היכולת להגיד לא ללחץ חברתי", מפרטת יובל-יאיר, "הקשר בין גוף ונפש והיכולת להשתעמם בכבוד".
להשתעמם בכבוד?
"כשהילדים שלי אומרים: 'אמא, משעמם', אני אומרת להם: 'תשעממו בכבוד'. להיות משועמם זו בחירה. כשילד אומר היום: 'משעמם לי', אנחנו ישר פותחים לו מסך טלוויזיה או רצים להביא לו משחק. כשאני אומרת בבית: 'אין מחשב!' הם רוטנים 'משעמם' ואחרי דקה הם מוצאים מה לעשות. זה חשוב להיות בזמן-סרק - כשאין שום גירוי, היצירתיות נובטת".
לא רק ילדים זקוקים לזמן-סרק. בספרו "באושר ובאושר" מציין בן-שחר את החשיבות של השליטה במשאב המוגבל הזה שנקרא זמן, ושילוב עשיית דברים שאנחנו באמת אוהבים ורוצים בסדר היום שלנו. פסיכולוגים מראים את החשיבות שיש לזמן בחיינו. בספרו מזכיר בן-שחר את החוקרים סוזן וקלייד הנדריק, המדברים על חשיבותה של פשטות החיים למערכת יחסים בריאה. הפסיכולוג טים קאסר מצא במחקרו, כי שפע של זמן הוא מנבא עקבי של שביעות רצון. אחד התרגילים שבן-שחר ממליץ עליהם הוא הכנת רשימה של דברים שאנו עושים וכמה זמן אנחנו משקיעים בהם (שעה לקריאה ולכתיבה של דואר אלקטרוני, שעתיים צפייה בטלוויזיה וכו'), ואז לנסות להפחית מהזמן שאנחנו מקציבים לדברים שאנחנו רוצים לעסוק בהם פחות, ולהכניס לסדר היום דברים שהיינו רוצים לעסוק בהם יותר.
"גם כמבוגרים אנחנו צריכים הרבה זמן של שקט", הוא אומר. מילת הקסם, הוא מגלה, היא להגיד מדי פעם לא. "זו מילה קטנה וקשה, אבל אני כל פעם מזכיר לעצמי, שכשאני אומר לא לאחרים, אני אומר כן לעצמי. אחת הבעיות היא שאנחנו מנסים למלא כל רגע של פנאי בעשייה. אנחנו רואים את זה בפסיכולוגיה ארגונית, שהרעיונות הטובים ביותר צצים דווקא כשלא עושים כלום. זה לא צירוף מקרים שהרעיונות הכי טובים באים במקלחת. גם אצל ילדים זה נכון. ילדים על אחת כמה וכמה צריכים זמן חופשי, כדי שהלא מודע יעשה את העבודה. המחקרים מראים, אגב, שזמן הלמידה הטוב ביותר הוא לא בזמן השינון של החומר, אלא בזמן המנוחה".
מרכיב חשוב נוסף לחיים מאושרים, שמציינים בן-שחר ויובל-יאיר, הן לילדים והן למבוגרים, הוא פעילות גופנית קבועה. "כשאני גדלתי ברמת גן, בשעה ארבע מישהו תמיד צעק מלמטה: 'טל, רד, כדורגל' - והייתי רץ למטה. הילדים של היום, בשעה ארבע ממשיכים עם הפייסבוק או הטלוויזיה. לחוסר פעילות גופנית יש מחיר גבוה מאוד. אחת הסיבות המרכזיות שיש כל כך הרבה הפרעות קשב וריכוז היא היעדר פעילות גופנית. האדם לא נולד להיות פאסיבי, מול מחשב. למבוגרים, חצי שעה של פעילות גופנית, שלוש פעמים בשבוע, עושה פלאים. יש מחקרים שנערכו בבתי ספר בארצות הברית, שבהם הכניסו ארבעים דקות ביום פעילות גופנית; באותם בתי ספר היתה ירידה גבוהה באחוזי הילדים שסבלו ממשקל עודף, הציונים השתפרו באופן משמעותי, כי פעילות גופנית משפרת את רמת הזיכרון והריכוז, והיתה ירידה גם ברמת האלימות".
ספרו של בן-שחר נקרא "באושר ובאושר", כדי להבהיר שעושר אינו מבטיח אושר. בספר הוא כותב שהפסיכולוגים האמריקאים טים קאסר וריצ'רד ראיין הראו שהמטרה "לעשות כסף", כמטרה מרכזית בחיים, מניבה מצוקה, דכדוך וחרדה, ושאנשים כאלה בריאים פחות ונמרצים פחות; מחקרים בתחום מלמדים שקיים הבדל גדול בין המשמעות שאנחנו מפיקים מנכסים חיצוניים, כגון מעמד חברתי וכסף, לבין המשמעות שאנו מפיקים מנכסים פנימיים, כגון חברות וצמיחה אישית, שתורמים הרבה יותר לאושר.
ילדינו חיים בחברה שהשפע הוא נר לרגליה. יש להם יותר משחקים, יותר אוכל, יותר חוגים. הם מאושרים יותר?
יובל-יאיר: "אמפירית, לא. זה כמו הסיפור על הילד ששיחק עם מכונית אחת שמאוד אהב ואז הסבתא המפנקת קנתה לו עוד שלושים מכוניות והוא הפסיק לשחק בכלל. כששאלו אותו מה קרה הוא אמר: 'אני לא יכול עם כל כך הרבה מכוניות'. וזה מה שקורה לילדים שלנו".
שנייה אחת של אושר
בכל יום בשעת הצהריים מתפשטת בי תחושת חום נעימה לקראת שובם של בני מבית הספר. נדמה לי שאפשר לקרוא לתחושה הזאת אושר. לא אחת, שנייה לאחר חיבוק מיליון הדולר שאני מקבלת וזריקת הנעליים עם ערימות החול על השטיח, האושר נגמר. "הוא נגע לי", "הוא עשה לי", "אני לא הולך יותר לחוג אנגלית - כולם יותר טובים ממני", "את האמא היחידה שלא מרשה לבעוט בכדור בבית", "את האמא היחידה שלא מרשה לשחק טניס בבית", "זה לא התור שלי לצאת עם קליפורד" (הכלב), "אני קודם על המחשב", "לא, אני אמרתי קודם. אמא!!!" - אני נושמת, עמוק. מנסה להיזכר בתחושה ההיא, מלפני עשר דקות. אושר אמרתי? תחפשי את החוזקות שלהם, מילמלתי לעצמי השבוע, תחפשי את החוזקות שלך.
מחקרים רבים מנפצים את המיתוס ומראים כי הורים אינם מאושרים יותר מעמיתיהם נטולי הילדים. אחד הנתונים המצוטטים ביותר שייך למחקר של דניאל כהנמן, הכלכלן זוכה פרס נובל. ב-2004 בדק כהנמן מה גורם הנאה ל-909 אמהות עובדות מטקסס וגילה כי הטיפול בילדים ממוקם במקום ה-16 בסולם של 19 גורמי הנאה. אגב, בין הדברים שמוקמו גבוה יותר היו בישול, צפייה בטלוויזיה, אימוני כושר, דיבור בטלפון, מנוחה, קניות ואפילו ניקוי הבית.
בן-שחר ויובל-יאיר אינם מסכימים עם המסקנה. "המחקרים הללו מסתכלים על הנאה ואומרים שאושר שווה הנאה", אומר בן-שחר. "נושא המשמעות לא קיים בהם. את לא תמצאי הרבה הורים שלא יגידו לך שההורות היא הדבר המשמעותי ביותר עבורם. כן, זה קשה, כואב, יש חרדות, אבל זה גם אושר".
חוסר ההנאה מהילדים קשור גם לעולם העמוס שבו אנו חיים ולחוסר הזמן. "נדבר במוזיקה", מציע בן-שחר. "אני לוקח את שני הקטעים שאני הכי אוהב: שיר של שרית חדד והחמישית של בטהובן. בשביל החוויה האולטימטיבית אני שם אותם ביחד. מה יצא? קקופוניה. מטרד. ואלה החיים המודרניים שלנו: אנחנו מחברים יותר מדי דברים ביחד. אז אני הולך לגינה עם הילדים ומדבר בנייד, מסמס, שולח מייל. אני מאוד אוהב את הילדים שלי ואת העבודה, אבל ביחד זה נורא. ולכן אנשים בעולם המודרני לא נהנים לבלות זמן עם הילדים. אחד הדברים שאני עושה, וזה יישום של מחקר: פשוט מאוד, כשאני עם הילדים אני עם הילדים! אתמול הייתי איתם בגינה ושיחקתי איתם כדורגל".
וכיבית את הנייד?
"ברור".
"יש לנו דימוי פנימי שאנחנו צריכים להיות נורא מאושרים ונהנים בהורות שלנו", אומרת יובל-יאיר, "אבל לרובנו מאוד מסובך בפנים. הפער בין מה שאנחנו חווים למה שחשבנו שנחווה גורם אשמה, אגרסיות, כעס ואכזבה. וזה נשלף ביום-יום. אבל יש רשות להיות אנושי, לומר שמשפחה זה מורכב ויש רגעים לא פשוטים - וזה לא קשור לאושר".
אתם מאושרים?
"אני עובר תהליך וממשיך לצעוד בכיוון הזה", אומר בן-שחר. "אני זוכר איך הייתי קם בבוקר לפני עשרים שנה ואיך אני קם היום. זה הבדל של שמים וארץ. אחד הדברים המשמעותיים שהשתנו אצלי עם הגיל זה שאני לא נבהל מקשיים. כמו שאני כבר לא נבהל מכישלון. אני נותן לעצמי את הרשות להיות אנושי, לפחד, להרגיש כאב, וכפרדוקס - כשאני מכיר בזה, זה עובר יותר מהר. יש דברים שבאים עם הזמן. הפסיכולוגיה בכלל והפסיכולוגיה החיובית יכולות להאיץ את התהליכים האלה".
יובל-יאיר: "בתחילת הדרך רק שרתי. למדתי ברימון, הייתי זמרת, רצתי בדרכים עם להקה ונגנים, ואז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. הרגשתי שהייתי צריכה לעצור בצד לכמה שנים טובות. לקח לי זמן ליצור צמה מכמה שבילים, והיום בעשייה שלי יש מוזיקה וכתיבה ופסיכולוגיה. מובן שלא ידעתי את זה לכל אורך הדרך; אני אדם שמטפל בעצמו, אני שואלת שאלות כל הזמן. כאמא אני עושה הרבה ויתורים בחיי, בכל יום, כי אני רוצה להיות עם הילדים שלי. הילדים עצרו את הריצה שלי והם עוזרים לי לחיות את הרגע, ואני מתמסרת לזה. המסר של הפסיכולוגיה החיובית עבורי הוא - אתה יכול לקבל אחריות על האושר שלך. יש דברים שאפשר לעשות. זו לא גזירת גורל. דע את עצמך".
אנחנו יכולים לקבל אחריות על האושר של הילדים שלנו?
יובל-יאיר: "כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מאושר, אבל אנחנו לא יכולים לקבל אחריות על האושר שלהם. אנחנו יכולים לעשות את המיטב שלנו, להיות דוגמה, ללמד אותם, אבל בסופו של דבר הם יצטרכו לקבל אחריות על הטעויות שלהם, על ההחלטה שלהם להיות נרגנים או נחמדים, לשקוע ברחמים עצמיים או להיות שמחים".*
estia@haaretz.co.il
***
מחקר ישראלי: הפסיכולוגיה החיובית עובדת
ד"ר טל בן-שחר עומד בראש מרכז מיטיב לחקר ויישום פסיכולוגיה חיובית, שפועל במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשנה האחרונה הופעלה שם תוכנית להקניית כלים בפסיכולוגיה החיובית בעשרה בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים (בראש העין, חולון, חיפה, בת-ים, אשקלון ועוד). בשלב הראשון מקבלים מחנכי הכיתות הכשרה ב-15 מפגשים על בסיס עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, כולל התנסויות ולמידת מערכי שיעור המיועדים לתלמידים. בשלב השני של התוכנית מעבירים מחנכי הכיתות את תוכנית ההתערבות בכיתותיהם.
ד"ר ענת שושני, המנהלת האקדמית של מרכז מיטיב, מספרת שהתוכנית לוותה במחקר שבחן את יעילות התוכנית בקרב כ-1,000 תלמידי כיתות ח' וט' בחטיבות ביניים. המחקר כלל כ-500 תלמידים בקבוצת ניסוי שהשתתפה בתוכנית המלאה; מדדים זהים נבחנו בקרב תלמידי קבוצת ביקורת בחטיבת ביניים במעמד סוציו-אקונומי דומה ובשכבות גיל זהות.
הממצאים המחקריים מעידים על עלייה מובהקת ב"מסוגלות עצמית", חיזוק אופטימיות והתייחסות חיובית לחיים, ירידה בסימפטומים של דיכאון וחרדה וחיזוק הדימוי העצמי בקרב קבוצת הניסוי, לעומת קבוצת הביקורת. המחקר וממצאיו הוצגו בכנס בינלאומי בפסיכולוגיה חיובית שהתקיים ביוני 2011 בפילדלפיה.
Open all references in tabs: [1 - 3]