- לתגובות
- הדפס
- שלח לחבר
- שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק- שתף
במאמרה האחרון אווה אילוז אינה מנסה להתמודד עם המורכבות והמגוון של השדה הטיפולי וכורכת יחד פסיכואנליזה וייעוץ תעסוקתי, פסיכולוגיה קלינית וניו-אייג'. על כל אלה היא מחילה טיעון יחיד: שהם מעודדים לקונפורמיות ומונעים מעורבות פוליטית.
הרדוקציה הפשטנית הזאת של פסיכולוגיה לסוציולוגיה ניתנת להיפוך, אם נטען למשל שאנשים יוצאים למלחמות חורמה פוליטיות כשאינם יכולים להתמודד עם עולמם הפנימי. טענה זו תחטא באותה וולגריות אינטלקטואלית שנוקטת אילוז.
אילוז נשענת על מודל של "הבניה חברתית", מודל שיושם על אמנות ורפואה, על מערכת המשפט, החינוך או המחקר המדעי ועוד. אולם לא ניתן להסיק מניתוח כזה שלרעיונות ולתגליות באשר הם אין ערך.
מובן שהפסיכואנליזה צמחה בהקשר היסטורי מסוים, אולם מכאן לא נובע כי היא כולה בשירות כוחות האופל הקפיטליסטיים-שמרניים של התקופה. להפך, הפסיכואנליזה תרמה לתובנה הפוליטית, לביקורת התרבות, לניתוח התנהגות ההמון, וכן הלאה.
בקביעתה של אילוז שמקורותיה של הפסיכולוגיה במסורות דתיות אין כל חידוש. אין כמעט פינה בעולם המודרני שלא קשורה בטבורה למסורות קדם-חילוניות. והנה דווקא ההשפעה שהיתה לפסיכואנליזה על הדיסציפלינה שלה, הסוציולוגיה, נשכחה מאילוז. כלום ניתן להבין את התיאורטיקנים הביקורתיים של אסכולת פרנקפורט למשל במנותק מתובנותיו של זיגמונד פרויד?
הרהוריה של הפרופסור לסוציולוגיה על מושג בריאות הנפש, הזר לחשיבה הפרוידיאנית, כמו גם ניתוחיה הפסקניים את הסיבות לעליית קרנן של פסיכותרפיות - מביכים ממש. לו היה שמץ של אמת בטענותיה, הרי שהפסיכואנליזה היתה משגשגת דווקא במשטרים טוטליטריים שהם בעלי אינטרס מובהק לנטרל מחאה חברתית. בפועל, הפסיכואנליזה נרדפה עד חורמה בידי משטרים טוטליטריים שזיהו את הפוטנציאל החתרני והמשחרר שלה.
אילוז מציגה מודל דיכוטומי: או עולם פנימי או פעילות פוליטית, או רגשות או מוסר. אולם המציאות, כפי שאנו נוכחים בכל פעם מחדש בחדר הטיפול, היא מציאות דיאלקטית מורכבת של גם וגם. בפועל, טיפול פסיכולוגי דווקא מאיץ לא אחת פעילות ולקיחת אחריות במציאות החיצונית. אגב, בהפגנות פוליטיות כמו גם במחאה החברתית בולט חלקם של הפסיכולוגים (שכידוע הם גם מטופלים או היו מטופלים בעברם).
בנוסף לכל אלה, בלי משים מחזקת אילוז את ההערכה לטיפול הפסיכולוגי מעצם ההנחה המוגזמת כי אכן יש לטיפול כוח לעצב רגשות והתנהגויות במידה כה קיצונית, ומבנה טיעון סיבתי חד-כיווני המניח כי המזימה הפסיכולוגית להשתלט על העולם היא אכן מקור הרע. כולנו - פסיכולוגים, עיתונאים ואנשי אקדמיה - יכולים בקלות להיות נאשמים בשירות הממסד או בכניעה למערכות ידע-כוח, אשמה הפוטרת אותנו מהתמודדות עם מורכבותם של דברים.
קריאה במאמר מעלה מבנה החוזר על עצמו - הנחות מוצגות כאילו היו עובדות שלא ניתנות לערעור ועליהן נבנים טיעונים פסקניים. למשל: "כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו כיום, אנו לא תרים אחר עקבותיהם של הרהורי חטא או תשוקות, אלא להפך, אנו מחפשים עקבות של אמת הקבורה עמוק בפנים, שאותה יש לגלות בסבלנות כדי להשיג אושר ורווחה נפשית. דוגמה לכך היא התפיסה שסקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל, בדיוק משום שנראה שהוא נובע ממקום מודחק בנפש... בפסיכולוגיה הרעיון הוא להיפטר מטבואים".
במקום אחר היא אומרת שמושג הנוירוזה של פרויד רמז "שאנחנו יכולים וצריכים לחיות חיים נטולי קונפליקטים פנימיים". מאיפה להתחיל להתייחס לטקסט הזרוע בכל כך הרבה אי הבנות? ראשית, בפסיכואנליזה איננו "תרים", אלא מקשיבים למה שמגיע, ובוודאי שבתוך כך מגיעים גם הרהורי חטא ותשוקות. שנית, "אושר ורווחה" הנו ז'רגון זר ומוזר לפסיכואנליזה. שלישית, מהיכן צצה המחשבה שסקס אחד אמיתי יותר מסקס אחר? בוודאי לא בבית ספרנו. ורביעית, להיפטר מטבואים? כולל רצח אב? כולל גילוי עריות?
זכותה של פרופ' אווה אילוז להצטרף לאלה שהחשיבה הפסיכואנליטית לא מעניינת אותם, אבל להפוך את בורותה בתחום קרדום לחפור בו באמת שאין לה זכות. גם זה עניין של מוסר.
ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הגר, ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל