אני יושב בשולחן בארוחת הצהריים מול חברה, בעלת תפקיד מפתח בקיבוץ, ואנו מחליפים דעות על הדרך לקדם נושאים שונים בתחום עיסוקה. כשאני נוטש אותה לרגע להכין כוס קפה, אני מוצא אותה משוחחת עם שכנתה על הזמנת קוראת בקפה/ בכף היד/ בקריסטלים, לערב נשים.
אז הנה קצת מיסטיקה
קיבוצית:
צעירה משלנו, סטודנטית לפסיכולוגיה, מספרת לי, בתשובה לשאלת אגב, שהמדור הראשון שהיא קוראת בעיתון (כשהיא פותחת עיתון, זה כבר לא מקובל אצל צעירים) הוא פינת האסטרולוגיה. חבר אחר, הידוע כאיש רציני, מספר לי שהוא שוקל ברצינות (הרי הוא איש רציני) לקבל ייעוץ אצל המרפאת בעזרת חוצנים שפתחה קליניקה בקיבוץ השכן, יזמות שהקיבוץ שלה מעודד כי "פרנסה היא פרנסה". ידידי ארנון אבני, הקריקטוריסט והמעצב מקיבוץ נירים, קורא לאנשים כאלה "חיים בעולמות מקבילים". אפילו מי שאינו רציונליסט אדוק כמוהו יודה שהשילוב הזה אכן מוזר.
פרופסור דן אריאלי, מחברם של שני ספרים על התנהגויות לא-רציונליות, טוען שרגשות הם הכוח הבלתי-רציונלי העיקרי. כך הכעס, האהבה, הסקרנות, יצר המין (רובין ויליאמס: "אלוהים עשה את האדם עם שני איברים הזקוקים להרבה דם. הצרה היא שיש לנו מספיק דם רק לאחד מהם בו-זמנית..."). אריאלי נותן דוגמאות רבות להתנהגות צרכנית בלתי-רציונלית: הימנעות מחיסכון לעתיד, רכישה בכרטיסי אשראי (קל יותר להוציא כסף כשלא ממש יוצא כסף), או חשיבה יחסית: קשה לנו יותר להוציא עוד עשרים ש"ח בכולבו מאשר עוד אלף ש"ח ברכישת רכב. כשמסבירים לנו יפה ולאט, מרביתנו יבינו זאת. זה לא ישנה את התנהגותנו.
שני עולמות. לחיות באחד, להאמין באחר (איור: shutterstock)
תחום מרתק נוסף בחשיבה הבלתי-רציונלית הוא האמונות הטפלות (אגב - טפלות או תפלות? מילון אבן-שושן אינו מבחין בין השתיים, כלומר זו וגם זו נכונה). אנו מקישים בעץ לזכר הסברה הקדומה שרוחות רעות שכנו בעצים ויש לגרשן בנקישות. בסעודה האחרונה, יחד עם ישו, השתתפו 13 אנשים - ולכן ברור למה לא תמצאו חדר או קומה מס' 13 במלונות רבים. ישו גם נצלב ביום שישי, מה שמסביר כמובן למה אסור להתחתן ביום זה. רצוי גם לירוק כשרואים חתול שחור בדרכנו כדי לגרש את השטן השוכן בו, ועוד כיד הדמיון הטובה.
הפיזיקאי הדגול נילס בוהר אמר, בהקשר זה: "שמעתי שפרסת סוס תלויה מביאה מזל, גם אם לא מאמינים בה". הפסיכולוגית מריאנה לינדמן מסבירה שאמונה באמונות טפלות מקורה בכשל בהבחנה בין העולם הפיזיקלי לפסיכולוגי. כך שחקן הכדורסל (ובמיוחד זה שהערצתי - קארל מלון) המצטלב או האומר לחש כלשהו לפני כל זריקת עונשין - מייחס השפעה או כללים, החלים על אמונה ורגש, לגוף פיזיקלי כמו כדור (והעובדה שממוצע העונשין של מלון היה 87% גם מוכיחה שהוא צודק).
בטוחני שאתם מכירים גם בקיבוץ שלכם כאלה שהלכו אל באבא כזה או אחר בשעת צרה, הרחיקו לנסוע אל תולשי איברים מחלל הגוף ללא כל חתך או צלקת, או ממשיכים להאמין לביבי שהוא יכבה שריפות, יביא שלום וידביר את העוני. ייתכן שאתם לא רק בין מי שמכירים כאלה אלא מאלה שגם עשו זאת. אתם לא לבד.
בכירי אנשי העסקים והבידור בארץ הם מחסידיו של "הרנטגן", הלוא הוא הרב יעקב איפרגן.
כך נוחי דנקנר, שרי אריסון (שכרטיס האשראי שלי מופקד אצלה. בררר...), משה קצב, רוני מילוא, אריק שרון, ג. יפית, דודו טופז ז"ל ואחרים. הוא קרוי הרנטגן על שם האמונה, שרבים יישבעו שהיא נכונה, שביכולתו לאבחן מחלות במבט יחיד, מה שמאפשר לו כמובן לייצב לחץ דם, לרפא עיני אשת שר ולהביא שלישייה לזוג חשוך ילדים. אגב, הכישרון הוא משפחתי: אחיו, חיים איפרגן, הגר בקריית חיים, מכונה "האולטרה-סאונד", אחותו הירושלמית היא "הבוררת" ואחיינו, יגאל שריקי מאופקים, הוא ה"סי-טי" - כולם מרובי חסידים, מחוללי פלאים וחצרותיהם גדושות מזומנים.
חובה לומר - אין לי דבר נגד המאמינים בכל אלה. מי שרעים בעיניי הם אלה המנצלים בציניות את האמונות הללו לשם צבירת כסף או כבוד, או שניהם. מה שבאמת מפליא הוא היכולת של האדם המודרני, איש המאה ה-21, לחיות ולתפקד היטב בדו-עולמות מקבילים בלי לחוש כל דיסוננס קוגניטיבי: להישען על רופא הקיבוץ וגם על "מרפאת" בעזרת החוצנים, לפתור תשבץ היגיון לצד מעקב אדוק אחר ההורוסקופ החודשי, לבוא למועדון להרצאה על מיפוי הגנום האנושי ושבוע לאחר מכן על פנג-שוי. בעצם - אולי דווקא זאת מהותה של המאה ה-21. אשר לי - מצד אחד איני מבין את אלה שיכולים לחיות כך, ומצד שני אני גם קצת מקנא בהם.
לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
Open all references in tabs: [1 - 7]