יצחק לא יכול היה להסכים ובלע את הפיתיון - והם חזרו.
לא מעט חברים, אגב, למדו אז בהתכתבות עם מיטב האוניברסיטאות בעולם. צבי ארד למד הנדסת מכונות, קובה גבר הנדסת בניין. הם היו אוטודידקטים ולמדו בעצמם חקלאות, חינוך, פסיכולוגיה, ספרות, מתמטיקה - ממיטב הספרים וברוב לשונות התרבות. תמיד אני זוכר אותם יושבים ולומדים. בהיותם יוצאי ערים גדולות וממעמד בינוני גבוה - רכשו את מיטב ההשכלה של זמנם, וישיבתם בכפר קטן, עני ונידח לא הפריעה להם להיות פתוחים לפסגות הקידמה. רבים מהם יכלו - אילו בחרו בכך - להיות שׂרים, פרופסורים או מנהלי חברות גדולות. פעם בא אורח לעין שמר. החצר הייתה ריקה מאדם. פגש חבר ממהר (או לבית השימוש או בחזרה לאוהלו).
"איפה כל החברים?" שאל.
"באוהלים. או כותבים או קוראים".
מה זה פה, מגיפה?
והטבע המשיך לעשות את שלו בעזרת החומר הגרוע של אמצעי המניעה דאז, אם הגיעו בכלל לחור הנידח ההוא - והדור השני התחיל להתפרץ מחלצי הגברים ולבקוע מתוך הבטנים ולבוא לעולם בעל כורחם. וצריך להמציא את "החינוך המשותף" ל"אדם החדש", ולבנות בתי ילדים וללמד מטפלות... והקופה ריקה.
כמו תמיד, לאחר שנקבעו העובדות בשטח, לא הייתה ברירה ושיחת הקיבוץ החליטה שמותר לעשות ילד אחד לכל משפחה. אבל אז הגיעה צרה חדשה: הפנצ'רים נמשכו והתחילו להופיע הילדים השניים. ולא רק זה, אלא שפרצה "מגיפה" ממש: בשנה מסוימת פתאום קפצה הילודה פלאים, והקיבוץ כמעט פשט את הרגל. מאין ייקחו כסף לבנות כל כך הרבה בתי ילדים, לקנות מיטות? לשלוח מטפלות להשתלמות?
ביום אחד, למשל, היו שלוש לידות. כשבאו למיכל, רכז המשק, שיסדר אוטו לבילינסון כי רומה צריכה ללדת, הוא נתן את ה"פורד", המשאית היחידה. כשבאו להגיד לו שלמרים חלף יורדים המים, הוא נתן את ה"פרגו" של הפלחים, הטנדר הבריטי עם הגג הפתוח למקלע, משאריות הצבא הבריטי ממלחמת העולם (זה שכשגייסו אותו לימים למבצע סיני חייבו את דאודן, נהג החצר שלו, לצאת איתו כדי לשמור עליו - וזאת ביום חתונתו! - והוא העז לסרב בטענה מופרכת, שהאדם יותר חשוב מהמכונה). כשבאו אליו כעבור שעה עם בתיה קופלמן ואמרו שצריך להסיע אותה ללדת, כי יש כבר "פתיחה", הוא התרגז וצעק:
"מה זה פה, מגיפה? היסטריה? היא לא יכולה להתאפק עד מחר?!"
רק לימים התבררה סיבת ה"מגיפה". כידוע, החפיסות ה"ידועות" של אמצעי המניעה היו מוחבאות במגירה צדדית במחסן החצר. אנחנו הילדים היינו מתגנבים למחסן, גונבים אותן, ממלאים במים וזורקים אחד על השני "בלונים לבנים". לא היה לי צל של מושג למה הם משמשים. אבל לחצרן שלנו, דודיק, היה בן שובב במיוחד, גיגי, ובשעה שאביו היה עסוק בתיקון רשתות ובהחלפת פקונגים בברזים, היה מוציא את חפיסות "הבלונים הלבנים האלה", מנפח אותם, ובעזרת מסמר היה מנקב ביסודיות אחד אחרי השני, חפיסה אחר חפיסה, נהנה מהפיצוץ של יציאת האוויר - ואחר כך אורז בחזרה בקופסה "שאבא לא יכעס"...
וחצר הקיבוץ "המתה מתינוקות" - כדברי המשורר. אילו בכל קיבוץ היה יגאל-גיגי כזה (המביא גאולה לעולם), אין ספק שהיינו מנצחים במלחמה הדמוגרפית לא רק נגד הערבים אלא גם בין היהודים, והארץ הייתה מתמלאת סוציאליסטים קטנים במקום חרדים וערבים ושאר בורגנים, וחלומם של הורינו על ארץ מלאה קיבוצים, ה"פרוטוטיפ של החברה העתידה", היה מתקיים.
כשבנו את הכול-בו העבירו לשם את קופסת אמצעי המניעה. כשבחור היה אוזר עוז להגיע לקופסה המוסתרת ולפתוח אותה בחשאי, התברר שהיא חורקת איומות וכל באי הכול-בו היו מסתכלים בך. פעם שנייה כבר לא היית מעז. אולי גם זו סיבה לילודה המוגברת.
המזכירות החליטה על הפלה
והייתה עוד סיבה: האיחור בחלוקת הגלולות נגד היריון. העיקרון המקודש בקיבוץ הוא השוויון, שהמדד היחיד שלו הוא הוותק. לעתים, אם לא מפעילים את השיטה בשכל ישר, נוצרים אבסורדים מגוחכים.
רותי, הבת של חייקה, אחותו של "ילד הפנצ'ר" הראשון, דיויד, התחתנה עם שאול, בנו של צבי גולומביק מקיבוץ שריד, שהגדיר פעם את השוויון במשפט מוחץ: "במקום שכולם שווים - יושב הראש הוא הטמטום והסגן הוא השעמום". זה היה בדיון על חלוקת הגלולות נגד היריון. "חילקו אותן - לפי עיקרון הוותק המקודש - קודם כול לוותיקות, ורק לאחר כמה שנים, כאשר התברר שאף אחת מהן לא נכנסה להיריון, החלו לחלק גלולות גם לצעירות". כמו בשריד - כך גם אצלנו. "סדנא דקיבוצים חד הוא".
אצלנו "ישב ראש" לפני כמה שנים מזכיר אחד ישר, שנהג להכריז ש"אצלו לא יהיו 'נסיכים'". המבחן העליון שלו הוא "מבחן בוזגלו": 'כולם שווים'". פעם בא אליו אחד מחברינו, מורה במכללת רופין, וביקש לאשר לו השתלת שיניים, שהרי לא ייתכן שבאמצע השיעור יפלו לו פתאום השיניים התותבות או ינקשו כמו קסטנייטות. בתקופה ההיא השתלת שיניים, העולה אלפי שקלים רבים, הייתה לוקסוס ודרשה דיון ואישור מזכירותי מיוחד. עד העת ההיא התבצעו רק השתלות חירום. "בוזגלו" שלנו ישב והחליט, "שהיות ויש פנייה להשתלה גם מאחת הוותיקות (גילה התקרב ל-90) ויש כסף רק להשתלה אחת - לפי תור הוותק הוותיקה קודמת". היא נפטרה מיד לאחר ההשתלה. טוב, אילו לפחות היינו מאמינים בעולם הבא יכולים היינו להתנחם שהיא צוחקת שם אל חברותיה עם כל שיניה בפיה - אבל סתם טמטום?
אבל, כאמור, עדיין אסור היה לעשות את הילד השני.
ואז דווקא לאותה חנטקה, שכתבה את מודעות הנאצה על הקיר - קרה פנצ'ר. היא הייתה טיפוס מקורי ובעלת דמיון ילדותי פרוע. ופתאום היא נכנסת להיריון עם הילד השני. והלחישות... והבושה... היא, שהאשימה את האחרים...
מה עושים? את המעשה הזה שמעתי מפיה במו אוזניי: את עין שמר הקיפה חומה בגובה של יותר משני מטרים. חנטקה טיפסה על החומה... וקפצה... טיפסה וקפצה, פעם אחר פעם אחר פעם מנסה להפיל את העובר.
מזל שהטבע היה יותר חזק - ורותי הקטנה, שחקנית בנבחרת ישראל בכדור-עף, נאחזה היטב בדופנות הרחם.
עברו כמה שנים והותר לעשות גם את הילד השלישי - אבל לא את הרביעי, חס ושלום. ("הרי אין כסף," וכדומה) והנה, שומו שמים! טולה שוב בהיריון. כל השולחנות בחדר האוכל לוחשים: "איך הם מעזים, ורק לא מזמן נולדה צילה הקטנה"... והילדים כבר המציאו את השם שהדביקו מאוחר יותר לכל משפחה מרובת ילדים: "משריצנים".
ישבו חלמאי המזכירות על המדוכה שבעה ימים ושבעה לילות, והחליטו שעל טולה לבצע הפלה, ורכזת ועדת הבריאות עם המזכיר הגיעו עם 150 לירות והתייצבו בדלת.
מקס, בעלה של טולה, שידע להתרגז כשהיה צריך, ושהייתה זו בשבילו הזדמנות אחרונה, לאחר שלוש בנות, להוליד בן זכר שיישא את שם המשפחה שנכחדה בשואה, לקח את השטרות וקרע אותם לעיניהם הנדהמות של חברי המשלחת (יש גורסים שהסתובב, הרים את רגלו ותחב אותן לישבנו בלוויית נפיחה הגונה) ופשוט בעט אותם החוצה.
לשבחו של הקיבוץ ייאמר, שידע לקבל את הפרת ההחלטה ברוח ספורטיבית (באשר לכסף, אני מוכן להתערב שבקיבוץ פולני, עני וקמצן כמו עין שמר האהובה שלנו, גרעו את הסכום מתקציבו האישי של מקס). אבל מה הן 150 לירות לעומת השמחה על הולדתו של שמוליק - בן זכר שמנמן ובריא, תאווה לעיניים!
סוף טוב - הכול טוב: המזכירות מחלה על כבודה, ובשיחת הקיבוץ שתו לחיים ולמזל טוב.
ומוסר השכל (שהרי אין סיפור טוב בלי לקח טוב, והפעם פעמיים "כי טוב"):
א) מזל שהטבע עשה לנו פנצ'רים - אחרת מי היה נולד?
ב) חברים, לא תמיד יש לציית להחלטות המזכירות!
מתוך הספר "איתקה", העומד לראות אור בקרוב