מחלוקות תיאורטיות גרמו לפיצול התחום לפסיכולוגיה תרבותית; פסיכולוגיה סוציו-תרבותית; אנתרופולוגיה פסיכולוגית, ועוד. ניתוח המושג 'פסיכולוגיה תרבותית': פסיכולוגיה היא תבניות של מחשבה, של רגש ושל פעולה המיוחסות לתודעה/נפש/עצמי/רוח. אלה נטועות במסגרות סוציו-תרבותיות ומרכיבות אותן. ומנגד, המסגרות הסוציו-תרבותיות הן תבניות של העולם החברתי המיוחסות לתהליכי חִברות, להקשרים סוציו-תרבותיים, למערכות חברתיות, לסביבה, למבנה החברתי ו/או התרבותי. כל אלה נטועים במסגרת הפסיכולוגית ומרכיבים אותה. כלומר, בבסיס המתודה של הפסיכולוגיה התרבותית עומדת ההנחה כי לא ניתן להפריד בין בני האדם לבין עולמותיהם החברתיים. עניין זה עולה בקנה אחד עם אמירתו של ריצ'רד שוודר (Richard Shweder) ממייסדי הדיסציפלינה בתחילת שנות ה-80': "התרבות והנפש יוצרות זו את זו".  אמירה זו תומכת בערעור הפסיכולוגיה התרבותית על נחרצות ההנחה בדבר אחידות נפשית בקרב המין האנושי. הנפש אינה ישות הכלואה במוח אלא מערך של תבניות הנבנות מתוך מגע עם הסביבה. מה פירושה של הקונסטיטוציה ההדדית הזאת של התרבות ושל המערכת הפסיכולוגית? פירושה שמבנה תרבותי ותבניות חברתיות מעצבים את התפקוד הפסיכולוגי של בני האדם, ובו בזמן הם עצמם מבוססים על דימויים, תבניות רגשיות ורעיונות של בני האדם הפועלים בתוכם.

מהי גישה סוציו-תרבותית? כזו המכירה בכך שאנשים הם יצורים ביולוגיים, אך עם זאת אינה רואה אותם בנפרד מההקשר החברתי-תרבותי שלהם. אנשים עובדים, ישנים, אוכלים, חושבים, פועלים, מרגישים ומתייחסים זה אל זה בדרכים שנקבעו על ידי התרבות. כך הופך היצור הביולוגי ליצור חברתי.

כיצד בוחנים הפסיכולוגים באופן אמפירי את התלות ההדדית שבין הֶקשרים סוציו-תרבותיים לבין המערכת הפסיכולוגית? (הצד הפסיכולוגי נחלק במחקר לרגש, הכרה ומוטיבציה בהנחה כי אלה פועלים באופן דומה אצל כל האנשים; עם זאת, חשוב לציין כי רק כ-10% מאוכלוסיית העולם נבדקה - ארצות דוברות אנגלית - כך שהתוצאות מוטות לעבר ההקשרים התרבותיים המוכרים לחוקרים). יש חמש גישות מרכזיות: 1. הגישה הממדית (dimensional) מתמקדת בממדים שונים של התרבות המסבירים את ההבדלים בגישות, באמונות, בערכים ובהתנהגות; 2. גישת המודלים מפרטת את המודלים המארגנים את החיבור שבין המסגרות הסוציו-תרבותיות לבין היחיד; 3. גישת ערכת הכלים הקוגניטיבית מתמקדת בהשפעתן של משמעויות ופרקטיקות תרבותיות על נטיות קוגניטיביות בסיסיות; 4. הגישה האקו-תרבותית מבהירה כיצד גורמים אקולוגיים וסוציו-פוליטיים משפיעים על הסתגלות פסיכולוגית. 5. גישת המצב הקונסטרוקטיביסטי דינמי מציינת את גורמי המצב ואת התנאים המגבילים הנגזרים מהסיטואציה, השולטים בהשפעה התרבותית. לא ידוע עדיין אם גישה אחת עדיפה על האחרות, או שמא המחקר ימזג ביניהן בסופו של דבר.

נוכל להבין את הגישות השונות הנ"ל באמצעות התייחסותן לדוגמה אחת - סוגיה חשובה מבחינה תיאורטית ומעשית: ההבדלים בהישגי הלימוד בקרב תלמידים מגזעים ומלאומים שונים. לפי הגישה הממדית הראשונה ייבדקו באמצעות שאלונים תפיסות עצמי שונות בהנחה שהבדלים באמונות, גישות והתנהגות הם אלה שאחראים להבדלים בהישגי הלימוד. לפי גישת המודלים השנייה, כדי להבין את סיבת ההבדלים בהישגי הלימוד יש לעמוד על המשמעויות הרווחות במוסד הלימוד ועל הנורמות המובלעות שלו. לשם כך ייאסף מהתלמידים מידע איכותני, וינותחו תוצרי תרבות כגון תוכנית הלימודים, הנחיות עבודה, סוגי מטלות, חומרי לימוד ופרקטיקות הוראה. לפי הגישה השלישית, ייערכו מבדקים שידגימו הבדלים בין התלמידים בסגנונות הכלים הקוגניטיביים שברשותם, המותאמים לתנאי תרבויות המוצא שלהם. לפי הגישה הרביעית תהיה הנחת היסוד כי הבדלים בהישגי הלימוד הם פונקציה של הסתגלות למערך אקולוגי ולגורמים סוציו-פוליטיים. לפיכך ייבחנו מאפיינים חומריים של מוסד הלימוד: גודל הכיתות וסידורן, גודל מוסד הלימוד, מספר התלמידים בכיתה, ההרכב הגזעי והאתני של בית הספר ושל השכונה שבה הוא ממוקם. הגישה החמישית 'מצמצמת' את זווית הראייה, ומתמקדת בסיטואציה. היא תניח כי יש משהו בסיטואציית הלימוד שמצריך מיומנויות וידע, ויוצר זיקה בין הישגים לבין זהות התלמידים, כך שיהיו בקרבם מי שיחושו נחיתות בסיטואציה ותפקודם ייפגע.

מומלץ לשלב בין הגישות הנ"ל שכולן עוסקות בקונסטיטוציה ההדדית של המערכת התרבותית ושל המערכת הפסיכולוגית, והמשותף להן הוא: "To go beyond the person in explaining the person". האידיאולוגיה של האינדיווידואליזם, שמשלה בכיפה בפסיכולוגיה ודגלה במודל א-סוציאלי של התפתחות הנפש, פינתה את מקומה להבנה כי ההתנהגות איננה עוד פונקציה של 'האדם' ושל 'הסיטואציה' – שתי ישויות שהופרדו בעבר - אלא היא תוצאה של יחסי תלות הדדית דינמית בין שתי ישויות הנוצרות ונבנות מתוך אינטראקציה, עניין המציב בפנינו אתגר קונספטואלי.

ריצ'רד שוודר שהוזכר לעיל מצטט בדבריו בהרחבה מתוך הערך "פסיכולוגיה תרבותית" בוויקיפדיה (כוויקיפדית שמחתי לגלות שחוקר ברמתו של שוודר מצטט משם את הגדרות תחום עיסוקו. לדעתו, קריאת הערך מעודדת גם בגלל ההכרה בדיסציפלינה מצד אנציקלופדיה שחותרת לקונצנזוס כה רחב וגם משום שהערך מדויק למדי.)  בין היתר הוא מביא משם הבחנה יסודית בין פסיכולוגיה בין-תרבותית לפסיכולוגיה תרבותית: הראשונה נוטה להשתמש בתרבות כאמצעי לבחון ולאשש את האוניברסאליות של תהליכים פסיכולוגיים, ואילו השנייה תחקור כיצד כל תרבות עיצבה תהליכים אלה בדרך שונה וייחודית.

בפרק האפילוג מבקשים צמד עורכי הספר, דב כהן ושינוֹבּוּ קיטָיימה, לסכם בקצרה כמה מהרעיונות שהועלו בספר ומהכיוונים שעשויים להתפתח מהם בעתיד. המאמר נפתח במילים: "Universalism without the uniformity", כהגדרה אפשרית לפסיכולוגיה תרבותית.

ארבעה רעיונות מרכזיים מאפיינים את הדיסציפלינה: 1. פסיכולוגים תרבותיים נוטים לראות בתרבות מערכת דינמית של פרקטיקות ומשמעויות (עיקרון מגדיר של השדה); 2. הם אינם מפרידים בין תכנים נפשיים לתהליכים נפשיים (עיקרון תיאורטי של השדה); 3. הם נוטים להסתמך על אקספרימנטאליות "עשירה" (עיקרון מתודולוגי של השדה); 4. הם נוטים להתייחס אל המערביות כאל אחד הכוחות החברתיים בלבד, וככזה המוגבל בהשפעתו על שאר העולם בימינו. כל אחד מהרעיונות האלה אפיין בעבר מתודות שונות, אבל שילובם יחדיו מייחד את הפסיכולוגיה התרבותית.

לפי העיקרון המגדיר הראשון, התרבות עשויה מרשת צפופה של פרקטיקות ומשמעויות, ולהן נלווים חוויות והרגלים פסיכולוגיים. פסיכולוגיה תרבותית שונה בכך מגישות מסורתיות יותר של הפסיכולוגיה לתרבות, שהתמקדו בערכים מופשטים ובאופי לאומי. בניגוד לכך, הפסיכולוגיה התרבותית מאמינה שהתרבות אינה פועלת באמצעות "Spooky action at a distance" (פרפראזה על אמירתו של איינשטיין, שתקפה את תיאוריית המכניקה הקוונטית), אלא בדרך שבה בני אדם פועלים בשגרת היומיום: מספרים סיפורים, אוכלים, מבשלים, מדברים, מתערים בחברה, מקיימים יחסי מין, ישנים, קולטים מידע, זוכרים, נושאים את הגוף.

לפי העיקרון התיאורטי השני, תהליכים נפשיים הם בלתי נפרדים מהתכנים שמהם הנפש מורכבת. החלוקה הישנה בפסיכולוגיה הייתה בין "איך" אנשים חושבים לבין "על מה" הם חושבים, וה"איך" עמד במוקד ההתעניינות. ה"על מה", לעומת זאת, לא זכה לכל התייחסות. הפסיכולוגיה התרבותית שרטטה את המפה מחדש והוכיחה כי ה"איך" וה"על מה" הם בלתי נפרדים מיסודם, ואף משנים זה את זה במהלך האינטראקציה: תוכן החשיבה משפיע על אופן החשיבה, וההיפך.

העיקרון המתודולוגי השלישי מציב את אבן הפינה של הדיסציפלינה - אקספרימנטאליות "עשירה". כדברי שוודר, מציאת המשמעות היא עיקר המשימה של הפסיכולוגיה התרבותית; עבודת שדה, המייצרת תיאור עשיר בפרטים, סוללת את הדרך לגילוי המשמעות. למרות מרכזיות העיקרון עולה מהשטח מחסור מסוים; רוב הפסיכולוגיים התרבותיים הם עדיין פסיכולוגים שחונכו על ברכי הגישה הכמותנית. הפתרון לכך נמצא בפיתוח שיטת מחקר המפיקה תיאור עשיר בפרטים באמצעות כלי המחקר המסורתיים.

מדע, לפי כהן וקיטָיימה, הוא חיפוש מתמיד אחר תנאים מבוקרים טובים יותר, וכדי להעמיד תנאים כאלה יש להחזיק בידע אתנוגראפי נרחב מנקודת מבטה של התרבות הנחקרת, ולא מעמדה חיצונית של היגיון תרבותי אוניברסאלי כביכול. הבנה פנימית כזאת תוכל להסביר, למשל, כיצד בתרבות אחת הובילו הפטליזם והפרדסטינציה (מונח בתיאולוגיה הנוצרית שפירושו חריצת גורל הנשמה לגיהינום או לגן עדן לפי החלטת האל הקבועה מראש) לרפיון כלכלי, ובתרבות אחרת – למוסר עבודה קלוויניסטי חמור וסגפני.

בניגוד להלך הרוח הרווח בארה"ב באשר לערכי המערב כחזון אידיאלי חובק עולם, הפסיכולוגיה התרבותית סקפטית בנושא זה. הפסיכולוגים התרבותיים סבורים כי האמונה בכך שהמערביות היא בלתי נמנעת מתעלמת מכך שכל תרבות אמנם מאמצת ערכים שונים אך מתאימה אותם לצרכיה; אמונה זו מופרכת על-ידי תיעוד אמפירי שהצטבר במשך זמן ממושך, והיא מניחה באופן מפוקפק כי ערכי המערב הם ערכים אוניברסאליים.

לסיכום, להלן שלושה היבטים שיוכלו לתרום למחקר עתידי, לדעתם של כהן וקיטָיימה:

1. פסיכולוגיה תרבותית נטתה לעסוק בבריאתם מחדש של דפוסים תרבותיים, ולכן התמקדה ביציבות ולא בשינוי, בהתנהגות טיפוסית ולא בסטייה ממנה. המיקוד בפרוטוטיפ הזה נמנה עם הגורמים שדנו לכישלון את מחקרי 'האופי הלאומי' של פלג אחד בתנועה הישנה של 'תרבות ואישיות'. כל תרבות מתייחדת בהתארגנות המסוימת של אוסף סגנונות האישיות של חבריה, ולא בנטיות הבסיסיות המשותפות לרובם. יתאים כאן מודל של תזמורת סימפונית, שבו כל תרבות מפיקה סדרה של פרטיטורות. מחקר של הווריאציה, ולא של הפרוטוטיפ, יתרום להרחבה תיאורטית וימנע גלישה לפלקאטיות.

2. ניתן למזג את מחקר התרבות בחקר האבולוציה. צמד עורכי הספר מציינים כי אין משמיצים עוד את א. ווילסון (אנטומולוג אמריקני) בשל טענתו כי האבולוציה עיצבה את הפסיכולוגיה האנושית. לדעתם רצוי שהפסיכולוגיה התרבותית תתפייס עם חקר האבולוציה, ואף תטמיע ידע זה. הם מוסיפים כי גם מחקרים ביולוגיים עשויים להעשיר את הדיסציפלינה.

3. יש אוכלוסיות גדולות ותופעות רבות שטרם נחקרו. כהן וקיטָיימה מציינים כי אין מוטלת על החוקרים המשימה הסיזיפית של קטלוג כל תרבויות העולם, אך אם יתייחסו ברצינות לטענה כי הפסיכולוגיה האנושית מעוצבת על-ידי התרבות ומעצבת אותה, הרי שיש לפניהם עוד עבודה רבה, שאותה לא יוכלו לעשות ללא הרחבת האוכלוסיות הנבדקות. יש שורה של נושאים: בעיית הגזע בארה"ב; ההתנגשות בין דת לחילוניות במערב; החיכוכים בין הדתות במערב ובמזרח התיכון; גיוס עובדים זרים; בעיות של איכות הסביבה שידרשו שיתוף פעולה בין ארצות מתפתחות לבלתי מתפתחות; מצוקת העוני בעולם השלישי – כל הבעיות האלה הן כר פורה להתפתחותה של הפסיכולוגיה התרבותית. 

מראה מקום:

Handbook of cultural psychology; Kitayama, Shinobu Dov Cohen eds. New York, NY: The Guilford Press, 2007