ג'ולי נורם סבלה באחרונה מבעיות בריאות. היא לא היתה מדוכאת, אך גם לא הצליחה לראות במחלתה הזדמנות ללמידה או ברכה במסווה; היא גם הבינה שאנשים אחרים לא בדיוק רוצים לשמוע את כל הפרטים הנוגעים למצבה. אבל מה שעיצבן אותה באמת היתה העובדה שלאורך מחלתה היא חשה לחץ חיצוני להיראות מאושרת.

"יכולתי להרגיש שאנשים לא רוצים להיות ליד זה, וזה בסדר. אבל זה לא אומר שאני צריכה להעמיד פנים שאני שמחה. יש לי מספיק להתמודד אתו גם בלי לשמור על חזות חיובית כל הזמן", אומרת נורם בראיון ל-TheMarker.

מבחינתה של נורם, פרופ' באוניברסיטת וולסלי שבארה"ב, הסיפור האישי שלה הוא הדגמה חיה לתופעה שנגדה היא יוצאת כבר שנים: טרנד האושר. לפי נורם, חוקרת פסיכולוגיה, מדובר בתנועה קולנית בעולם המדעי ומחוצה לו, שמספרת לנו שכולנו יכולים להיות מאושרים, חייבים להיות מאושרים ואם אנחנו לא מאושרים - זה כנראה בגלל שלא עבדנו על זה קשה מספיק: שאושר, על פי הטענה, טוב יותר מעצבות, פסימיות, כעס או דיכאון קל, ובריא לנו בכל מצב.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

"מה שמטריד אותי הוא הפשטנות", היא אומרת. "זה גורם לאנשים לא מאושרים להרגיש שמשהו לא בסדר באיך שהם חיים את חייהם - כי הם לא שמחים כל הזמן. זה מגוחך, וגם בלתי אפשרי. יש דברים חשובים יותר מלהרגיש מאושרים כל הזמן, ומשהו לא בסדר אם אתה צריך להרגיש רע בגלל שאתה מרגיש רע".

ב-14 השנים האחרונות האושר זוכה ליחסי ציבור מצוינים. לא שלפני כן לא היו אנשים שניסו לחפש אותו בכל דרך אפשרית, בתחומי המדע ומחוצה לו - אך מאז שהנשיא הכריזמטי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאים, מרטין סליגמן, טבע ב-1998 את המונח "פסיכולוגיה חיובית", אסכולה שלמה במחקר הפסיכולוגי מוקדשת להתמקדות דווקא בחוזקותיו של אדם, במקום בחולשותיו.

במקום להביא את האדם, במלותיו של פרויד, "מאומללות נוראה לחיים של אומללות רגילה, שכן האושר אינו טבעי לאדם" - התעקש סליגמן, שהחל את הקריירה שלו בחקר חוסר אונים והעיד על עצמו שהוא אינו אדם מאושר במיוחד, להבין איך דווקא אפשר להביא אנשים לחיים של סיפוק ושגשוג. התנועה שהחל סליגמן, השתלבה במגמה של מחקר האושר, שפורחת כבר כמה עשורים ומנסה להבין מה גורם לנו להיות מאושרים: החל במחקרים שמנסים למצוא את הבסיס הביולוגי של האושר (שאחראי כנראה לכ-50% מהשונות באושר בין בני אדם, ראה מסגרת) וכלה במחקריו של זוכה פרס נובל דניאל כהנמן, שגילה כי טיפול בילדים הוא בין הפעילויות שגרמו לאמהות הכי פחות אושר.

סליגמן בנה מרכז לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת פנסילווניה, שבו הוא מציע קורסי אימון, וכתב כמה רבי-מכר - ולא רק הוא: מדעי האושר בנו אינספור קריירות של מאמנים, גורואים, סופרים ומדענים וילדו רבי-מכר רבים, חלקם מדעיים וחלקם פופולריים. אחד הבולטים שבהם הוא ספרה של גרטשן רובין, "Project Happiness" - תיאור של שנה שבילתה בניסיון לעשות את כל הדברים שיהפכו אותה למאושרת. הספר בילה ב-2009 במשך 53 שבועות ברציפות ברשימת רבי-המכר של "ניו יורק טיימס".

לא בכדי פורחת תרבות האושר דווקא עכשיו: האדם המערבי הגיע לפסגת פירמידת הצרכים של מאסלו, מילא את צרכיו הפיסיים וכעת הוא נמצא בחיפוש אחר מימוש עצמי - משימה מעורפלת הרבה יותר: בהתאם, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, נתוני הדיכאון נמצאים כיום בשיא.

ואולם האם מחקר האושר באמת עוזר לנו להיות מאושרים? לדעת נורם, לא ממש. "לא שאין רבים מאתנו שהם ממש בני מזל ויכולים להיות מעצבנים הרבה פחות אם יפסיקו להתלונן. אני גם חושבת שחשוב לזכור את הברכות שבהן בורכנו, אבל רוב האנשים לא כל כך מאושרים, ואם בתוכם יש אנשים שהם מאושרים עוד פחות משום ששוכנעו שעליהם להיות מאושרים - זאת בעיה. כל השיטות האלה יגרמו לך להרגיש טוב יותר בטווח הקצר, אבל לא ישנו את חייך".

מהו האושר?

אולי המפתח למחלוקת הוא השאלה "מהו האושר?". כיום המדע נוהג לדבר על שני סוגי אושר: הראשון, אושר הדוני, ששואף להגיע להפחתה של כאב והגברה של הנאה. האושר תחת הגדרה זו נמדד על ידי סיכום הרגעים שבהם האדם מרגיש טוב, ברגע נוכחי ובחייו באופן כללי - ולכן הוא מעודד חיפוש של הנאה.

הסוג השני של אושר הוא Eudaimonic well being (מצב מתמשך של שלמות עצמית) - שקרוב יותר למימוש עצמי: ההנחה היא שאנשים מאושרים כשהם חווים את החיים כבעלי מטרה, אתגרים וצמיחה, ויחושו אושר אם יעבדו לקראת מטרות שמעניקות להם תחושת אוטונומיה ומסוגלות. האושר הוא תוצר לוואי של חיים כאלה - לא מטרתם המוצהרת.

השאיפה לאושר שנורם יוצאת נגדה קרובה יותר לקצה ההדוני של הסקאלה - אך בעיקר היא מתקוממת נגד ההנחה שהאושר הוא מטרה שיש לשאוף אליה בכל מחיר, וכי הדרך להגיע אליו היא דרך חשיבה חיובית מתמדת. אגב, כמו סליגמן עצמו, גם נורם עשתה מהעמדה המחקרית שלה, הספקנית במקרה הזה, קריירה משגשגת, וכתבה ספר בשם The Positive Power of Negative Thinking.

אבל הדרך לשם היתה ארוכה: כשנורם החלה לעבוד על הדוקטורט שלה בסוף שנות ה-80, הסברה הרווחת בפסיכולוגיה היתה כי חשיבה אופטימית קשורה לכל תוצאה חיובית, מבריאות טובה ועד להצלחה בחיים. ואולם נורם ראתה לנגד עיניה את מנחת הדוקטורט שלה, ננסי קנטור, חוקרת מצליחה שהיתה דווקא אדם פסימי.

במחקרים רבים שעשתה גילתה נורם שעבור אנשים בעלי נטייה לדאגה - לפי הערכתה, 20%-30% מאוכלוסיית ארה"ב עונים להגדרה הזו - הגישה הנכונה להתמודדות עם בעיות היא מה שהיא מכנה "פסימיזם הגנתי". כלומר, פסימיות זהירה שגורמת לאדם להתכונן לקראת אתגרים, כמו ראיון עבודה. כשגרמו לאנשים בעלי מזג כזה להיות אופטימים, הביצועים שלהם ירדו.

הביקורת של נורם על אופטימיות לא נגמרת בכך. "אני חושבת שבארה"ב, הדגש על אופטימיות ושמחה גרם גם למגזר הפיננסי להגיע למצב כל כך פגיע שבו הוא נמצא. מסרים נפוצים כמו 'לכו על זה', ו'אל דאגה, בסוף הכל יסתדר', מעודדים לקיחת סיכונים. כמובן שצריך אמונה בסיסית שמאמץ הוא אפקטיבי בהשגת דברים, וכמובן שפסימיזם חסר תקווה או דיכאון אינו מועיל. אבל אדם לא צריך להרגיש כל הזמן שהכל יהיה בסדר - הרי מדובר בהעמדת פנים. יש ערך רב בלהיות מסוגל לסבול את התחושה שאתה לא בטוח במשהו".

מחקר שערך סליגמן דווקא גילה כי לאנשים אופטימיים יש יותר סיכוי להיבחר לנשיאות ארה"ב, אבל הנשיאים הגדולים היו הפסימים יותר. את האפקטים השליליים של האופטימיות נורם מזהה, למשל, אצל ג'ורג' בוש הבן. "הוא חשב שהוא יכול לשלוט בעולם, ולא רצה לשמוע שום דבר שלילי מהצוות שלו. לכן הם התפרעו (למשל הפלישה לעיראק, נ.ד)", היא אומרת.

לנורם יש גם בעיה גם עם המדע שמעורב בעניין. "יש חוקרים שמנסים להעביר מסר מורכב יותר, אבל כתנועה אני לא חושבת שהם מנסים לעשות זאת. טבעה של תנועה הוא לפשט את המסר". היא מתייחסת, למשל, למחקר מפורסם שבו אנשים שכתבו "יומן תודות", כלומר כתבו בכל לילה חמישה דברים שהם אסירי תודה עליהם, הרגישו טוב יותר והיו מאושרים ובריאים יותר. "מה שלא מדברים עליו הוא העובדה שהמניפולציות האלה עובדות בעיקר על נשים, ויותר על אנשים בעמדת כוח נמוכה. את יודעת, זה מה שאמרו לנשים במשך דורות - שהן צריכות להיות אסירות תודה על מה שיש להן. מעבר לתמונה הפוליטית הבעייתית מאוד, מה זה באמת אומר על הממצאים?".

סרטים ורודים כדי להיות מאושרים

נורם אינה היחידה שמוצאת את תרבות האושר מעצבנת, במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. הדגש על שמחה הביא, באופן טבעי, לתנועה נגדית - כפי שהיא מתבטאת בספרה של הסופרת ברברה ארנרייך מ-2010 - Smile or Die: How Positive Thinking Fooled America and the World. ארנרייך חוותה את משבר החשיבה החיובית בנסיבות דומות לאלה של נורם: היא חלתה בסרטן השד ומצאה כי המחלה עטופה בסרטים ורודים ובציווי לשמור על אופטימיות בכל מחיר. ארנרייך מביאה בספרה תוצאות מחקרים רבים שלפיהם לשינוי החשיבה אין השפעה על תוצאות הסרטן, וטוענת כי ההכרח להיות שמח מוסיף עוד מועקה מיותרת לחייהן של נשים שצריכות להתמודד עם משא כבד גם בלעדיו.

ארנרייך גם מדווחת מכנסים שבהם נאמר לעובדים שפוטרו מעבודתם שעובד טוב הוא "אדם חיובי שמחייך לעתים קרובות, לא מתלונן, לא ביקורתי יותר מדי ונכנע בהכרת תודה לכל מה שהבוס דורש. תודות לחשיבה חיובית, העובדים המפוטרים מקבלים מערכת אמונות - כמעט דת - שטוענת כי הם יכולים להיות חזקים ללא גבול, אם רק ילמדו לשלוט במוחם. הייתי רוצה לראות עוד חיוכים, יותר צחוק, יותר חיבוקים, יותר אושר", היא כותבת, "והצעד הראשון לכך הוא להירפא מהאשליה ההמונית שהיא החשיבה החיובית".

על הזכות להרגיש בעולם ממותג // אייל שדה

העיתונאי הבריטי אוליבר ברקמן הגיע למסקנה דומה בספרו !Help - שבו סקר ספרי עזרה עצמית כדי לבדוק אם הם פועלים. "יש די הרבה ראיות שלפיהן המאמץ לשמור על חיוביות גורם לקונפליקט מתמיד עם הפסיכולוגיה שלנו", אמר בראיון לאתר צרפתי. "אתה עומד ללא הפסק על המשמר נגד כל מחשבה שלילית שעלולה להתגנב, וזו דרך מתישה ולא ממש משמחת לחיות".

גם בישראל יש נציגות לזרם הביקורתי שמייצגת נורם. ד"ר רפאלה בילסקי, לשעבר חוקרת במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ומחברת הספר "מקסם האושר", לא חושבת שהשגת אושר תמידי היא מטרה שכדאי לשאוף אליה. "עם כל הכסף שמושקע במחקר האושר מאז שנות ה-60, ההיגיון אומר שכבר היינו אמורים להיות מאושרים הרבה יותר", אומרת בילסקי. "למעשה, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מאז 1960 קפץ שיעור הדיכאון פי עשרה והגיל של תחילת הדיכאון ירד מ-29 ל-14.5. במקום להשתפר, הדברים נעשו גרועים יותר".

"הקישור הזה כוזב", טוען מנגד ד"ר טל בן שחר, מרצה ישראלי המתמחה בנושא הפסיכולוגיה החיובית, שהעביר בהרווארד קורס על אושר, שהיה בתקופתו הקורס הפופולרי ביותר באוניברסיטה. "רמות דיכאון נמצאות בעלייה מסיבות רבות: למשל, העובדה שאנחנו מבלים פחות זמן עם המשפחה, פחות פעילים פיסית ומתמקדים במטרות הלא נכונות - כמו השגת עושר ותהילה, על פני השגת קשר ומשמעות".

ד"ר בן שחר מבין את חיצי הביקורת של נורם ובילסקי, אך חושב שהם מופנים לכיוון הלא נכון. "הבעיה אינה עם הפסיכולוגיה החיובית, שנסמכת על הוכחות מדעיות והיא שדה חדש יחסית, אלא עם תנועת העזרה העצמית והניו אייג' שמבטיחה הבטחות לא מציאותיות. בספרים וסמינרים רבים של עזרה עצמית יש הרבה כיף וכריזמה ומעט חומר. הם מבטיחים חמישה צעדים מהירים לאושר, שלושה סודות ההצלחה וארבע דרכים למצוא את המאהב המושלם. אלה בדרך כלל הבטחות ריקות, ולכן לאורך השנים אנשים נהפכו לספקנים וציניים כלפיהן.

"מצד שני ניצבת האקדמיה, עם כתיבה ומחקר בעלי עומק, אבל בלי תהודה אצל רוב האוכלוסייה. כפי שאני רואה את זה, תפקידה של הפסיכולוגיה החיובית הוא לגשר בין מגדל השן לעם".

ואולי בעצם הפער בין אנשי פסיכולוגיה חיובית כמו בן שחר לבין ספקנים כמו נורם, אינו גדול כל כך. "העיקר הוא להיות ריאלי", אומר בן שחר. "להגביר את רמות האושר שלנו, במקום להתמקד בלהפוך ל'מאושרים'. לעתים קרובות שאלתי את עצמי אם אני מאושר? אבל למרות כוונותיה הטובות, השאלה הזאת אינה שימושית במיוחד, משום שהיא סגורה ומחייבת גישה בינארית, כי התשובה עליה היא או שאני מאושר או שלא. לפי הגישה הזו, אושר הוא נקודה סופית וניתנת להגדרה. אבל הנקודה הזו לא קיימת, והיצמדות לאמונה שהיא כן - רק תיגרום לחוסר שביעות רצון ולניהיליזם".

לסופרת גרטשן רובין כל זה נראה כמו התפלפלות מיותרת. "מעולם לא חשבתי שחשוב להגיע להגדרה של אושר", היא אומרת בפסקנות בראיון טלפוני מביתה שבמנהטן. "התחלתי את הקריירה כעורכת דין וביליתי סמסטר שלם בלימוד הגדרות של חוזים, אבל דווקא עם אושר זה נראה לי מיותר. מדענים צריכים להגדיר מושגים, ואילו לאדם הרגיל מספיק להיות שמח. אני לא מוצאת שזה עוזר לחשוב על זה יותר מדי - עדיף פשוט לעשות דברים שעוזרים לך להיות יותר מאושר".

את לא חושבת שהתרבות המערבית עסוקה יותר מדי באושר?

"אם כבר, התחושה שלי היא שאנשים לא חושבים על זה מספיק. יש הרבה דברים נגישים מאוד שלא דורשים הרבה אנרגיה או כסף ותורמים לאושר, ורוב האנשים בכל זאת לא עושים אותם".

בין העצות שרובין נותנת, בהתבסס על מחקר ועל ניסיונה: לישון הרבה ולהתעמל יותר, להפסיק לנדנד לבן הזוג ולחבק יותר, לזכור ש'הימים ארוכים אבל השנים קצרות', להציב מטרות ולא לדחות משימות. ואולם גם לרובין חשוב להדגיש שכוחן של העצות בפרויקט שלה מוגבל: "יש לי כבוד לדיכאון כבד, שדורש התמודדות בכל כלי אפשרי. אבל אפילו בנסיבות קשות אפשר לחשוב מה אתה יכול לעשות כדי להרגיש קצת יותר טוב".

אם לשפוט על פי השורה התחתונה בקופות הרושמות, הגישה של רובין ולהבדיל גם זאת של בן שחר, נפוצות הרבה יותר: ב-2006 העריכה חברת מחקר השווקים Marketdata ששוק ה"שיפור העצמי" בארה"ב - הכולל, בין השאר, ספרים, מוסדות, סמינרים ואימון אישי - מגיע ל-9 מיליארד דולר בשנה. מסתבר שהאושר משתלם - לפחות למי שמבטיח אותו לאחרים.

האם האושר נמצא אצלנו בגנים?

 

ממצא שמבקרי האושר נוטים להעלות הוא שכ-50% מהשונות ברמות האושר מוסברת בגנטיקה, ולכל אדם יש "רמת אושר בסיסית" שהוא מסתובב סביבה רוב חייו. אחד מהמחקרים שמבקרי האושר אוהבים לצטט הוא זה של ד"ר יאן עמנואל דה נב, חוקר כלכלה פוליטית ומדע התנהגותי מבית הספר לכלכלה בלונדון (London School of Economics).

דה נב מצא את אחד מהגנים שתורמים לבסיס הגנטי של אושר: גן בשם 5-HIT שאחראי על רצפטורים של סרטונין. אנשים שקיבלו שתי גרסאות ארוכות של הגן דיווחו על רמות אושר גבוהות יותר לעומת כאלה שקיבלו את הגרסה הקצרה של הגן.

ואולם בראיון טלפוני עמו, דה נב דווקא מזהיר שאין לראות בגנטיקה את חזות הכל. "זה עדיין משאיר חלק גדול מההשפעה על אושר בידי האדם", הוא אומר. "עבורי, תוצאות המחקר היו פשוט אישור של מה שכולנו יודעים באופן אינסטינקטיבי - שיש אנשים שרואים את חצי הכוס המלאה, וכאלה שלא. מעבר לגנטיקה, התגלה שאושרם של אנשים תלוי במידה רבה בנקודות התייחסות: על מי אני מסתכל? אם אני מרוויח הרבה כסף יחסית לממוצע, עדיין לא אהיה מאושר אם רוב מכרי מרוויחים יותר ממני".

יכול להיות שאותו דבר קורה בקשר לאושר: אנחנו מרגישים פחות מאושרים כי כל הזמן אומרים לנו שאנחנו יכולים להיות מאושרים יותר?

"שאלה טובה, לא חשבתי על זה. יכול מאוד להיות שזה נכון. יכול להיות שאם אני חושב שאחרים שמחים יותר, זה יגרום לי להיות פחות מאושר בעצמי".

דה נב מספר על אפקט שנקרא "ההליכון ההדוניסטי" - ומתייחס לעובדה שככל שרמת החיים עולה, כך אנו מתרגלים להנאות החדשות, בדומה לדרך שאנו מתרגלים לרמת קושי חדשה באימון גופני, מה שגורם לנו לחפש כל הזמן הנאות חדשות.

"יכול להיות שגם עם אושר, כשאתה משיג רמה חדשה אתה מסתגל לקיים, ותמיד שואף ליותר. הרי יש מחקרים שנערכו בקרב זוכי לוטו שגילו כי שנה לאחר הזכייה, רמת האושר שלהם היתה דומה לזו של אנשים שנפגעו בתאונת דרכים ונהפכו לנכים. בשני המקרים עובד אפקט ההסתגלות".

מאמן אישי ב-3,500 דולר לשעה, אבל אוֹפּרה בחינם

 

מחקרים שנעשו בארה"ב מוכיחים כי אנשים מוכנים להוציא לעתים אלפי דולרים רק כדי לנסות לשפר את חייהם. מלבד תעשיית ספרי ההדרכה העצמיים, תעשיית האימונים האישיים צוברת תאוצה בארה"ב, ממש כמו בישראל. מסקר שבוצע על ידי פדרציית המאמנים האישיים הבינלאומית, עולה כי 51% מהאמריקאים מודעים לחשיבות של אימונים אישיים, ובמדינות כמו בריטניה ודרום אפריקה המודעות חצתה את רף ה-70%.

בארה"ב קיים הבדל גדול בין מאמן אישי בעל התמחות בפסיכיאטריה או פסיכולוגיה, שיכול לגבות 500-3,500 דולר לשעת אימון אישי; לבין בוגרי אקדמיות פרטיות לאימון אישי, שגובים 50 דולר עבור שעת אימון בקבוצות. ואולם למרות ההוצאה הגבוהה על האימונים האישיים, 86% מהמאמנים בבריטניה אמרו כי הם לא מאמינים שחל שינוי כלשהו במצב המטופלים שלהם. מאותו סקר עולה כי רוב המאמנים אינם מתייחסים בכלל לאימון כאל עבודתם המרכזית, וכ-90% מהם משקיעים פחות מ-20 שעות שבועיות באימון ורק מחצית מהם מנהלים עסק לאימון אישי.

מלבד האימונים האישיים, קיימות בעולם סדנאות רבות שמבטיחות ללמד את המשתתפים בהן לשפר את איכות חייהם. עלות השתתפות בסדנה כזו נמוכה יותר מאימון אישי ויכולה להסתכם בעשרות דולרים, אך מספר המשתתפים בכל מפגש יכול להגיע לעשרות ואף למאות אנשים בהרצאות של טובי המומחים בתחום.

כמובן שסדנאות ההגשמה העצמית ההמוניות ביותר הן בעצם תוכניות האירוח כמו של אופרה וינפרי וד"ר פיל. וינפרי, שממוקמת במקום 442 ברשימת עשירי העולם של "פורבס" עם הון המוערך ב-2.7 מיליארד דולר, עשתה את הונה מתוכנית הטלוויזיה הפופולרית שלה, מהוצאה לאור של מגזין ומחיבור ספרים בנושאי איכות חיים והגשמה עצמית. תוכניתה, ששודרה בערוצים הציבוריים בארה"ב עד 2011, זכתה בממוצע לכ-7.4 מיליון צופים - ובניגוד למאמנים האישיים, הצפייה באופרה היא בחינם.

ישראל פישר