הסוציולוגיה נגד הפסיכולוגיה – סיבוב שני

הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה - מקורות בלתי נדלים להבנת הדינמיקה הלא מודעת של חיי הרגש - מלמדות אותנו להיות קשובים לתגובותיהם של אנשים שניצבים בפני מראה לא מוכרת, המוחזקת בידי הפסיכואנליטיקן, הסוציולוג, או האינטלקטואל.

קראתי בעניין רב את התגובה למאמר שלי (מוסף "הארץ", 15.6) שנכתבה על ידי שלושה חברים מהחברה הפסיכואנליטית בישראל: ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הקר וד"ר ערן רולניק. כסוציולוגית, הטקסט שלהם מעניין בעיני מאותן סיבות שבגללן פסיכולוג ימצא עניין בתגובה אלימה לפרשנות שלו לסיפור: העיוותים, האגרסיביות, ההתגוננות המלאה שנאה עיוורת - אלה הם הדברים המשמעותיים המצביעים על כך שמדובר בדבר בעל משמעות.

אך לפני הכל, ברצוני להבהיר אי-הבנה אפשרית: אני רוחשת כבוד אמיתי לפסיכולוגים, שנאבקים לשפר את העולם על ידי טיפול באנשים במצוקה. בלעדיהם, חייהם של אנשים רבים היו קשים יותר. הרשו לי להוסיף שאני עצמי נעזרתי לא פעם בחוות דעת פסיכולוגית. במאמרי לא התכוונתי לטעון שפסיכולוגיה לא עוזרת, נהפוך הוא. דווקא מפאת השפעותיה הממשיות חשוב להתייחס אליה באופן ביקורתי.

פרויד (ובעיקר בתו, אנה) פיתח מושגים מוכרים של "התנגדות" ו"הכחשה". המושגים ספגו התקפות, הן מסיבות מדעיות (משום שאינם ניתנים להפרכה) והן מסיבות פוליטיות (משום שהם מעניקים כוח בלתי מעורער לפסיכולוג). פרויד טען כי האגו מורכב ממנגנוני הגנה שנועדו לשמור עליו מפני חוויות נפשיות לא רצויות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

כאשר המנגנונים הנפשיים הללו מאוימים, האדם מכחיש את קיומו או את תוקפו של הדבר המאיים עליו. לעתים קרובות, ההכחשה באה לידי ביטוי בכעס ובבוז כלפי האדם או הדבר המאיים על העצמי. העובדה כי ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הקר וד"ר ערן רולניק אינם מסוגלים להשתתף באופן יצירתי ומכבד בדיון שמעורר חששות ושאלות אמיתיות בנוגע לתפקידה החברתי של הפסיכולוגיה, מצביעה על כך שהם לא היו מסוגלים להתגבר על אינסטינקט ההתגוננות שלהם.

כפי ששלושת הפסיכולוגים בוודאי יודעים, זעם ובוז נוטים להיות בלתי מרשימים מבחינה אינטלקטואלית, ולא יעילים מבחינה רגשית. יותר מכל, זעם ובוז מעידים על ההיבטים הנפשיים שנותרו גולמיים ולא מעובדים (מעניין להשוות את תגובתם של השלושה לאלה שהתקבלו בתגובה למאמר שלי באירופה, שם התעורר ויכוח פורה לגביו עם כמה קבוצות של פסיכולוגים).

תת מודע קולקטיבי

כסוציולוגית, אני נוטה להסתכל על העולם אחרת מכפי שפסיכולוגים רואים אותו. סוציולוגים מאמינים שאנשים מעוצבים ביסודו של דבר על ידי מבנים פוליטיים, על ידי אי-שוויון, על ידי הנורמות שקיימות סביבם, על ידי ערכים קולקטיביים. בקצרה, סוציולוגים מאמינים שחלק גדול מהנפש מעוצב על ידי גורמים קולקטיביים, ולא רק, או בעיקר, על ידי מרכיבים אינדיווידואליים.

אני סמוכה ובטוחה כי זוהי אמירה שרוב הפסיכולוגים יסכימו עמה. אבל אני הולכת צעד אחד רחוק יותר: הפסיכולוגיה הפכה לחלק מאותם מבנים קולקטיביים שהסוציולוגים רוצים להבין. פסיכולוגיה היא לא רק פרקטיקה מקצועית, אלא גם תעודה על לימודים לתואר אוניברסיטאי, סוג של ידע שמחליפים בכנסים אקדמיים. הפסיכולוגיה הפכה לתפיסת עולם שלמה, הממוחזרת בלי סוף בתוכניות הטלוויזיה, בסרטים, בספרי עזרה עצמית, בסדנאות ובקליניקות של פסיכולוגים. זהו הסלנג היומיומי, השגור בפיהם של אנשים כשהם חולקים את חוויותיהם אלה עם אלה.

במובן זה, הפסיכולוגיה שינתה לגמרי את הדרכים שבהן יחידים תופסים את היחס שלהם לחברה. הן כפרקטיקה והן כתפיסת עולם - לפסיכולוגיה היה תפקיד חשוב בתהליך שגרם לאזרחים לתפוס את עצמם כיחידים, עם סיפור חיים ייחודי ואף אידיוסינקרטי; כיחידים שקשיי החיים שלהם נובעים מנפשם הלקויה, שחושבים על שיפור חייהם בראש ובראשונה במונחים של רווחת הנפש והגשמה עצמית.

לפסיכולוגיה כתפיסת עולם היה תפקיד מהותי בהצדקת ההשקפה שלפיה יחידים אחראים לחייהם ועליהם לשנות רק את עצמם, אם ברצונם לשפר את החיים האלה. באופן מסורתי, פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים היו המומחים מטעם עצמם בניתוח התת מודע. כעת עליהם להתמודד עם העובדה שסוציולוגית עושה להם את מה שהם עושים לאחרים כדבר שבשגרה: היא מנתחת את התת מודע שלהם. אבל במקרה הזה מדובר בתת מודע חברתי.

אני מאמינה שאחת הסיבות העיקריות לכך ששלושה מחברי החברה הפסיכואנליטית הגיבו למאמר שלי בזעם לא פרופורציונלי שכזה היא, שהם חשו שהסוציולוגיה מאיימת לחשוף את הכוחות החברתיים שמעצבים את הפסיכולוגיה, שאליהם הפסיכולוגים אינם מודעים, למרות שיש להם השלכות דרמטיות על חייהם. אם זה אכן כך, הרי שהסוציולוגית צריכה לעורר בקבוצות שהיא מנתחת אותן תגובות של התגוננות והכחשה שפסיכואנליטיקאית טובה אמורה לעורר במטופלים שלה.

אניח בצד כמה מהתנגדויותיהם לדברים שמעולם לא טענתי. במקום זאת אנסה לעשות, כסוציולוגית, את מה שפסיכולוגים אמורים לעשות. כלומר, להבין את התגובה של שלושת הפסיכולוגים ולהעניק לגיטימציה לכעסם. לצורך כך אני רוצה להסביר כמה מההנחות העומדות בבסיס הניתוח שהצעתי. אני מקווה שאם אציג אותן בבירור, אוכל להסביר טוב יותר את הטענה שלי, שהפסיכולוגיה תרמה להפרטת הנפש ולדה-פוליטיזציה של החברה.

1. הנחת הסוציולוגיה היא שכוונותיהם של בני אדם אינן בהכרח תואמות להשלכות של פעולותיהם. מעבר לכך: הסוציולוגיה מתעניינת בעיקר במה שנקרא "השלכותיה הלא מכוונות של הפעולה", כלומר, ההשפעות הרחוקות מהכוונה המקורית שעמדה מאחורי המעשה שלנו.

לדוגמה, לאצולה האנגלית היה כלל שלפיו הבן הבכור הוא זה שיירש חלק גדול מהאדמה. אחת ההשלכות של הכלל במרוצת השנים היתה חלוקה לחלקות קרקע קטנות יותר ויותר, מה שהותיר בנים רבים ללא קרקע, ולפיכך ללא יכולת להתחתן. כתוצאה מכך, במאה ה-19 יותר מרבע מהאצילים נעלמו מפני שנותרו ללא צאצאים. זאת בהחלט לא היתה כוונתה של הבכורה. דוגמה נוספת: הציונות התכוונה להעניק בית לאומי ליהודים. בסופו של דבר היא יצרה אסון הומניטרי גדול בכך שנישלה פלסטינים מאדמותיהם ומזכויות האדם שלהם.

זה תקף גם לגבי הפסיכולוגיה: פסיכולוגים רבים (למעשה, רובם) עושים את עבודתם מתוך התמסרות גדולה לסבלם של המטופלים שלהם. פסיכולוגים רבים מוטרדים מנושאים חברתיים, וחלקם היו פעילים מרכזיים בתנועות חברתיות ובמאבקים פוליטיים, אבל אחת ההשלכות הלא מכוונות