חישבו פעם באנגליה שהאוהדים שנוסעים הכי הרבה במהלך השנה הם אוהדי ניוקאסל יונייטד. לא זוכר את הנתון במיילים אבל זה היה בוודאי כמה אלפים טובים. אבל איך אפשר להשוות את לאוהדי אופני הכביש? הם נוסעים מרחק עצום עבור מה? לראות את הרוכבים לכמה שניות אם הם לאורך איזה טיפוס של הטור דה פראנס.
מבחינה זו במסלול האולימפי המצכ קצת יותר טוב. מי שהלכו לסארי לראות את תחילת המרוץ רואים את הרוכבים תשע פעמים. זה כמעט דקה במצטבר את הרוכב החביב עליך. אלו שהגיעו לסיום – ליד בקינגהאם פאלאס יראו את הרוכבים ארבע פעמים. ואין צורך לספר מי הרוכב החביב עליהם.
אז אני שואל את ג'יי – אחד האוהדים שהגיע מווסט המפסטד (שם חייתי כמה שנים) – מה הסיפור כאן? מה התמורה לכספך?
הוא בעצמו רוכב אופניים וחושב שזה חלק מהעניין. "התענוג באופניים היא הדרך. המאמץ. אנחנו אנשי דרך, לא אנשי תמורה. ועצם ההגעה שלי היא מחווה לברדלי וויגינס. הוא משקיע כל כך הרבה. אני משקיע".
אז לא הייתה לך בעיה לסוע גם לאיזה הר רחוק בצרפת?
"הלוואי שהייתי יכול. אין לי זמן"
לא בטוח שכל מי שנמצא כאן הוא רוכב אופניים. ולכן בינתיים ארגנו להם תזמורת. המירוץ עדיין בסארי והוא הפך למשחק פוקר. כולם מבינים שרק מתקפה תפיל את נבחרת הפלא הבריטית. אבל סיכויי מתקפה הם נמוכים מאד.
חוץ מפיליפ ז'ילבר – שהתקיף עכשיו – אומרת לי רפאל פלטייר, העתיד של עיתונות הספורט הצרפתי. "אם הוא פותח פער מספיק. הוא מנצח. הוא מהטובים ביותר לבד", היא אומרת.
<!--
-->