נורא קל לכעוס על מי שבוחר לעבור למקום מוגן בשעה שביתו מותקף. אפשר לזעוק בקלות: "כולנו כאן, בדרום, מאפשרים לתקשורת לעשות וי על קטגוריית "העורף חזק", מפגינים סולידריות - ואתם בורחים למרכז?".
ביום רביעי, עם תחילת המבצע בעזה, הבועה הסטודנטיאלית בבאר שבע
התרוקנה מתושביה. התור בתחנת הרכבת השתרך לאורך מדרכות ארוכות, כלי רכב שמסיעים קבוצות של חברים הציפו את שדרות רגר המובילות ליציאה מהעיר והבניינים נותרו חשוכים ומיותמים. כאחד שבחר להישאר פה אני יכול לספר שהשהות בשכונות הסטודנטים הרגישה כמו יום כיפור אימתני ואדוק.
נעים מאוד, אני ערן. משפחתי גרה באשדוד ואני גר בבאר שבע מזה קצת יותר משנתיים. אני עובד כאן, חי כאן ואפילו בוחר להישאר פה מדי כמה שבתות גם אם אין באמת שיעורי בית. כן, החיים פה תות.
גם כאשר ישראל יצאה למבצע "עמוד ענן", לא היה לי ספק שלא אחזור לבית הוריי. לא כי רע שם, חלילה, לא כי אני גיבור גדול, ולא (רק) כי הבית מופצץ בדיוק באותה מידה כמו הבית בבאר שבע, אלא כי כאן חיי היום.
העבודה שלי ברדיו דרום רק מעסיקה אותי יותר שעות בימים כאלה, השכנים שלי מעבירים לי את הזמן בחדר המדרגות בכיף וכל החפצים שלי נמצאים כאן, בבית שלי.
בחזרה לטענות המוכרות על "נטישה המונית". אתם תוהים איך אני לא כועס על מי שבחרו לעזוב את באר שבע לטובת הבית המוגן של ההורים, באזורי החיוג הבטוחים יותר? כי ייתכן שהייתי נוהג כמותם. אלמלא הייתה לי עבודה
כאן, ואילו הבית של ההורים לא היה בעיר מופצצת, אז כנראה שלא הייתי פה.
מה יש לי לעשות בשכונת רפאים שנמצאת תחת אש ארטילרית? איזו פסיכולוגיה הפוכה אני מפעיל על פעיל הג'יהאד האיסלאמי שיורה לעבר עירי (החדשה כמו הישנה), בכך שאני נשאר ספון בדירה ברחוב וינגייט?
הסטודנטים אולי עזבו את באר שבע, אבל הם לא מסוגלים להתנתק ממנה. מדי יום אני מסרב במבוכה להצעות של חברים, קרובים יותר ופחות, שמזמינים אותי להתארח בביתם, בין אם בפרדס חנה ("בטוח פה, אנחנו לא מעניינים אף חמאסניק"), בזיכרון יעקב, בהוד השרון, בבית שמש או בערד.
מדי יום אני רואה יוזמות של סטודנטים שעזבו את העיר ומבלים את כל זמנם בגיוס אנשים לסייע במקלטים ולשמח ילדים או לעזור לזקנים עם הקניות מהסופרמרקט. הם משתפים תמונות בפייסבוק בקצב, צורכים חדשות ומודאגים מכל אזעקה - לעתים אפילו יותר מאיתנו, הבודדים שנשארו בבועה הסטודנטיאלית, שכן הכל נצבע בגוונים של אדישות קלה כשאתה חלק מהסיפור.
חברים שלי, אני מחכה בקוצר רוח לחזרתכם לעיר. אבל אל תסכנו את עצמכם רק בשביל להגיד "הייתי שם". אתם גאווה גדולה, חוד החנית של העורף החזק ודוגמה לסולידריות ולערבות הדדית. אנחנו נשארים כאן לשמור לכם על הדגים, עד יעבור זעם.
- ערן אביגל הוא סטודנט ללימודי המזרח התיכון ובלשנות באוניברסיטת בן גוריון
Open all references in tabs: [1 - 3]