- לתגובות
- הדפס
- שלח לחבר
- שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק- שתף
פרנק מור עשה לו קריירה מלאה ופורייה בציור, שנקטעה כשמת מאיידס ב 2002. הוא היה בן 48, אחד מאמנים רבים שנפלו קורבן למחלה. קשה לאמוד את ההפסד שגרם האיידס לתרבות ¬ עבודות שלעולם לא ייווצרו. הוא אולי פחות קורע לב ממותם של היוצרים עצמם, ולמרות זאת זהו הפסד של ממש. ליצירה שהותיר אחריו מור יש אפוא ערך כפול: היא שופכת אור על חייו ועל עבודתו, וגם משמשת סמל לתהום של פוטנציאל שלא מומש.
את הנקודה הזאת מוכיחה התערוכה "יופי רעיל: יצירתו של פרנק מור", רטרוספקטיבה המוצגת בגלריה גריי ובגלריית הספרייה על שם פיילס, שני מוסדות באוניברסיטת ניו יורק (עד 8 בדצמבר). התערוכה הראשונה מוקדשת ליצירתו של מור, ומפרטת את ההישג רב ההיבטים שלו כצייר, כמעצב תפאורות, כקולנוען, ככותב וכאקטיביסט (מור היה מראשוני החברים ב"Visual Aids", הזרוע האמנותית של ארגון Up Act, ומילא תפקיד חשוב בעיצוב הסרט האדום שהיה לסמל המאבק באיידס). זו תערוכה שאפתנית של מוסדות תרבותיים צנועים יחסית; האוצרות הן לין גמפרט, מנהלת גלריה גריי, וסוזאן האריס, כותבת ואוצרת עצמאית.
בשנות ה 80 וה 90, תקופה שבה אמנים מסוימים חזרו לאמץ את הציור הייצוגי ואילו אחרים התמודדו עם נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, מור עסק בשני התחומים, ועשה זאת בכישרון יוצא דופן. הוא משתייך למסורת שנמנים עמה אמנים אקסצנטריים יחידים במינם מהמאה ה 20, כגון פרידה קאלו, פלורין שטטהיימר ופאבל צ'ליצב, וגם מאיירי כתבי יד ואמני קישוט המזבח בכנסיות מימי הביניים.
מור היה אינטלקטואל נלהב, אינדיווידואליסט ועצמאי, והוא שיחזר ושיכלל מגוון סגנונות ריאליסטיים יוצאי דופן ויצר בעזרתם פרשנות לסוגיות עכשוויות מטרידות, בייחוד איכות הסביבה ומחלת האיידס. ציוריו מלאי האור מתארים לעתים קרובות נופים, אך הם גם בבחינת אלגוריות מופלאות. המקורות והסגנונות השונים, שציוריו נבעו מהם והרחיבו אותם ולעתים אף התריסו נגדם בעוקצנות עדינה, נעו מאסכולת נהר ההדסון ועד נורמן רוקוול, ומנו גם את הריאליזם והסוריאליזם החברתי האמריקאי, וכן אמנות מסחרית, קולאז'ים ואיורים. שלא במקרה, צייר הריאליזם הקסום פיטר בלום והניאו-קלסיציסט פול קדמוס היו שניים מהאמנים שמור אהב מאוד בילדותו.
הומור, כעס ונדיבות עוברים ביצירתו של מור כחוט השני. 35 הציורים ועבודות הגואש המוצגים בגלריה גריי הם תערובות מאטפוריות מדהימות במוזרותן, גדושות נגיעות ציוריות שובות לב ¬ ואינן מייפות את המראות. אחת העבודות החביבות עליי היא "אמבט קצף", ציור דמוי מים בגוני אבן ירקן, ובמרכזו זרם של ספרים שנופלים אל תוך אסלה שהיא גם מוח ועליו כתמי סרקומה ע"ש קפושי. רישומי שחור לבן של גברים מקיימים יחסי מין מקשטים את העבודה.
הציור משדר אווירה לגלגנית של מציאות ואובדן, ויש בו גם יצורים קטנים וחיידקים מאיימים שמרמזים על מי ביוב, אף שהם מוקפים במסגרת של צינור נחושת עם ברזים. העבודה מייצגת היטב את תשוקתו של מור לגרום לצופה להתבונן בציור שוב ושוב ¬ הוא שותל בו מוטיבים, אמירות נוקבות וסוגיות מוסריות, ובד בבד משתעשע בשינויי קנה מידה, בצורות ובצבעים שקופים.
קיץ עם סבא
מור נולד בניו יורק, גדל בלונג איילנד ובילדותו בילה את חופשות הקיץ בבית סבו באדירונדקס, חוויה שפעם סיפר שהפכה אותו ל"פעיל למען הטבע". הוא התעניין במדעים ובאמנות, למד פסיכולוגיה וציור באוניברסיטת ייל, סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה ב 1975 והגיע לניו יורק מצויד בכישורים שאיפשרו לו לערוך מחקרים מדוקדקים ולזקק עובדות רבות לתמונות.
הוא נטה בתחילה לאמנות מופשטת. התערוכה בספרייה על שם פייל, ובה עוד יצירות גואש, מסמכים, רישומי סטוריבורד לסרטים, רישומים, מכתבים ומחברות, מציגה מחקרים בהפשטות, שפסי הצבע האנכיים שלהם שואבים את השראתם מיצירותיהם של האמנים הניו יורקים מתחילת שנות ה 70 ברייס מרדן ודייוויד נוברוס, אך הם נבדלים מהם באופן בולט בשל האור הזורח שביצירותיו של מור (מוצג שם גם דג קרמיקה צעקני בססגוניותו ואופייני מאוד, שמור יצר בגיל שבע עשרה). השנתיים שבילה באירופה, ברובן בפאריס, חיזקו את העניין שגילה באמנות ייצוגית. "יצאתי מניו יורק והשתחררתי מכבלי המינימליזם", אמר לימים.
אבל כשחזר לניו יורק נדחק הציור למקום השני, והוא עבד בעיקר בעיצוב במה וסרטי מחול. שיתוף הפעולה בינו לבין ג'ים סלף, רקדן וכוריאוגרף שהיה חבר בלהקת מרס קנינגהם בשנים 1976 1979 החל בסביבות 1980 והיה פורה במיוחד, כפי שעולה מהסרטים "Beehive" (כוורת, זוכה פרס בסי לשנת 1985) ו"s Wife'Miller" (אשתו של מילר), סרט לא גמור אך חשוב. שני הסרטים מוקרנים ברציפות בגלריה פיילס.
"Beehive" בולט בהיותו עבודה מצחיקה ומטורפת, ריקוד מופלא בתוך תפאורת כוורת מדוקדקת שסתמה את הלופט של מור בסוהו במשך יותר משנתיים. הסרט הוא מחווה ועדכון לעבודות מודרניסטיות מוקדמות כגון סרט האימים הגרמני האילם מ 1920 "Dr. Caligari Das Cabinet des" ("הארון של ד"ר קליגרי"). המחויבות המובהקת של מור לנרטיב מתריסה כנגד המחול המופשט של מרס קנינגהם; "s Wife'Miller" הפשוט מביע רצון לחזור אחורה לכיוון מרתה גרהם.
לאחר שמור ובן זוגו רוברט פאלפס קיבלו תוצאות חיוביות בבדיקת האיידס שעשו, בערך ב 1987, החל מור להעמיק את הדגש שלו על נרטיבים תוך התמקדות בציור (פאלפס מת ב 1991). רמזים לסיבה לכך מצויים בתערוכה בפיילס, בהערת אגב במכתב שכתב מור למעצב האופנה ג'יאני ורסאצ'ה, שאסף את יצירותיו: "הציור והפיסול נראים שלווים לעומת האופנה, אבל הם יכולים להחזיק מעמד מאות שנים".
בציור העדיף מור את המסר על פני המדיום. הוא היה בעצם פובליציסט במכחול, אך עשה זאת בצורה משעשעת מאוד. כמו עמיתיו מתחום הספרות, היו לו טיעונים לשטוח, סיפורים לספר, פואנטות לחדד בשנינות, לקחים להפיק ועונג להסב. הוא עשה זאת באמצעות דימויים חזותיים גדושי פרטים, ציורים מלאים חיים, סמלים ומידע, שבמקרים רבים נוספה להם משמעות בעזרת מסגרות יוצאות דופן ומתאימות לנושא הציור, שהוכנו מחפצים כגון ענפים, ספרים וצנצנות גלולות.
הנושאים המעסיקים את מור נחלקים בעיקרם ליחס חסר האנושיות של האדם לטבע וליחס חסר האנושיות של הממשל לאזרחים מסוימים שדבקה בהם סטיגמה בשעתם הקשה ביותר. הוא ראה את הקשר בין הבעיות האלה, סבר שהן נובעות מהיעדר חמלה, ונהנה לערב את המוטיבים והסוגיות. עבודותיו המוצגות בגלריה גריי כוללות תקריבים מטרידים, כגון "Farewell" ("להתראות", 1989), שבו ידיים מניפות מזמרה עומדות לחתוך ולהפריד שני ורדים השזורים זה בזה. הפחד של הפרחים ואהבתם מועברים בצורה קומית אך מדויקת באמצעות עיני זכוכית גדולות הקבועות במרכזם. מחוץ לחלון משתרע נוף שומם של גזעי עצים, מראה שהיה חביב על מור.
בקצה השני של הספקטרום נמצאים ציורי פנורמה ענקיים כגון "Wizard" ("קוסם", 1994), שמור שתל בו הד לציור הענקי של הגרנד קניון מלא ההדר מאת תומס מוראן, בדמות מזבלה שנראית מבעד לערפל רעיל. השטח מלא גלולות וציוד רפואי, ופזורים בו חולי איידס רתוקים למיטותיהם ודמויות מרוחקות נושאות ארונות עץ למדורה ענקית. לעבר החזית צועד איש בחלוק מעבדה לבן, ובעקבותיו עכברי מעבדה לבנים. זהו הווירולוג הצרפתי ז'אן-קלוד שרמן, חוקר איידס חשוב, ומור עצמו כורע ברך לפניו, מיקרופון בידו, ספק מתפלל מעריץ, ספק כתב חדשות.
בלא מעט יצירות יש שילוב בין תקריבים למראות נרחבים, והנוקבת ביותר היא סדרת תצלומים מסוף שנות ה 90. אחד התצלומים בסדרה הוא "Lullaby" ("שיר ערש"), ונראה בו עדר של בופאלו זעירים הרועים בין הסדינים הצחורים של מיטה סתורה: ממלכה שלווה ומפוארת המשתרעת על פני מישור אינטימי של שינה, סקס, מחלה ומוות.
עבודותיו של מור הן לפעמים מעין סיסמאות חדות וקולעות, גם אם הושקעה בהן עבודה רבה. אחת מהן היא "ניאגרה" (1994 1995), עדכון רחב היקף שלו לציור המפלים של פרדריק אדווין צ'רץ'. מור הוסיף לציור בגרסה שלו הדפסי משי של הסמלים והתמרורים לרבים מ 350 החומרים הכימיים הרעילים המזהמים את המים והערפל של המפלים, אפקט דידקטי יותר מציור של ממש.
"Freedom to Share" ("החופש לחלוק", 1994), גרסתו של מור ל"Freedom from Want" (החופש ממחסור "Freedom From Want"), איור של רוקוול לאיוונינג פוסט, היא פלקטית עוד יותר, אף שיש בה התרסה מתוקה ומוצהרת נגד קלישאת חג ההודיה שבציור. בציור שלו הוא הוסיף למשפחה הלבנה אורחים מגזעים אחרים, והחליף את תרנגול ההודו החגיגי בערימה של גלולות ומזרקים.
האם תנהג ההיסטוריה של האמנות בנדיבות ביצירותיו הטובות ביותר של מור? סביר להניח שכן. הן מלאות התלהבות, מעוררות מחלוקת ועשויות היטב ¬ וגם מלאות אור ¬ ולכן צפוי שימשיכו למשוך את תשומת הלב. הנושאים שלהן יישארו רלוונטיים ועולמן החזותי רבגוני להפליא, ונוספים לו היבטים חדשים עם הזמן. קחו למשל את "Oz" ("ארץ עוץ") הפנורמי, המוקף מסגרת של מפות דרכים מעשה טלאים. אנשים עומדים על הרים של רכוש, כאילו נחושים בדעתם להוכיח שכל אדם הוא אכן אי. הציור הושלם בשנת 2000, ונראה משמעותי וכואב פי כמה אחרי אירועי 11 בספטמבר, ההוריקן קטרינה, משבר המשכנתאות ומשבר האקלים ההולך ומתעצם. ייתכן שהציור הזה עמיד עוד יותר מכדור הארץ.
מאנגלית: אורלי מזור-יובל
Open all references in tabs: [1 - 4]