פרופ' בילו פיתח מחקרים רב תחומיים בנושאי אנתרופולוגיה פסיכולוגית, פסיכיאטריה תרבותית ואנתרופולוגיה של הדת והמיסטיקה היהודית

פרופ' יורם בילו. צילום: האוניברסיטה העברית

לכתבות בנושא, בהם מככב פרופ' בילו:
תקשורת נתמכת – המדע שלל את זה, הדת אימצה

הדיבוק – גירוש לזמן מוגבל, מאת פרופ' יורם בילו

שר החינוך, גדעון סער, הודיע אתמול, ג', על זכייתו של חתן פרס ישראל בתחום חקר הסוציולוגיה וחקר האנתרופולוגיה לשנת תשע"ג – פרופ' יורם בילו וברך אותו. שר החינוך אישר את המלצת ועדת הפרס בראשות פרופ' משה ליסק.

בנימוקי הועדה ציינו חבריה: "פרופ' יורם בילו אנתרופולוג פסיכולוגי שהקדיש את מרבית מחקריו להבנה ולחשיפה של הקודים התרבותיים שמאפיינים חלק גדול מהעלייה של יוצאי צפון אפריקה. הקודים התרבותיים האלה ששורשיהם נעוצים בתרבות ובהיסטוריה הייחודית של יהודי צפון אפריקה מטיבים להסביר את המצוקות האישיות של הפרט והן את המצוקות של הקולקטיב במעבר מהחברה המסורתית לחברה המודרנית הישראלית. פרופ' יורם בילו עסק גם בבעיות מקבילות בקרב החרדים האשכנזים. מחקריו העשירו בכך את הידע שלנו על קהילות שתרבותם לא הייתה מוכרת לחלק ניכר בחברה הישראלית. מבחינה זאת תרומתו להבנת הבעייתיות של המפגש בין תרבויות היא בעלת חשיבות גם מעשית וגם תיאורטית. בזכות דברים אלה הוא זכה למעמד מכובד ביותר שלווה בפרסי הוקרה בקרב הקהילה האנתרופולוגית בעולם".

פרופ' משה ליסק שימש כיו"ר ועדת הפרס ולצדו חברי הועדה – פרופ' שלמה דשן ופרופ' תמר הורוביץ.

פרופ' בילו נולד בישראל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגורר בילדותו ובנעוריו בחיפה, קריית חיים ותל אביב ושירת בצבא כקצין בבסיס הדרכה. הוא למד באוניברסיטה העברית לתואר בוגר בחוגים לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה והמשיך באוניברסיטה לתואר מוסמך בפסיכולוגיה קלינית. במסגרת עבודתו הקלינית עבד פרופ' בילו במסגרות שונות של אשפוז וטיפול עם אוכלוסיות מגוונות מבחינה תרבותית, והמפגש עם אותן אוכלוסיות הוביל אותו להמיר את עיסוקו כפסיכולוג קליני בנתיב מחקרי בתחום האנתרופולוגיה בו עשה דוקטורט ופוסט דוקטורט. פרופ' בילו חוקר ומלמד באוניברסיטה העברית בעשורים האחרונים בחוגים לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ובמרוצת השנים עמד בראשות החוג לפסיכולוגיה, מכון אשכול לחקר החברה הישראלית והרשות לתלמידי מחקר.

במהלך השנים זכה פרופ' בילו למוניטין בינלאומיים בחקר התרבות ובריאות הנפש, הרצה במוסדות המחקר המובילים בעולם וזכה בפרסים יוקרתיים על עבודתו. ב-16 באפריל ביום העצמאות יקבל פרופ' בילו את פרס ישראל במעמד ראשי המדינה. בכך יצטרף לחוקרי האוניברסיטה העברית פרופ' יוסף קפלן ופרופ' חווה טורניאנסקי שיקבלו גם הם את פרס ישראל.

פרופ' יורם בילו – קורות חיים

נולדתי בתל-אביב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בן להורים שעלו לארץ בנערותם מפולין. שנותיי הראשונות עברו עלי בחיפה ובקרית-חיים, והמשך ילדותי ונערותי – בתל-אביב, שם סיימתי את לימודיי התיכוניים. בצבא שרתי כקצין בבסיס הדרכה, והשתחררתי לאחר שנה בשירות קבע. את שירות המילואים שלי עשיתי כמפקד פלוגה באג"ד תחזוקה באוגדת שריון במשך קרוב ל- 30 שנה (ושלוש מלחמות) והשתחררתי בדרגת רב-סרן.

הפרק הירושלמי בחיי, הנמשך עד היום, החל משהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. לאחר שסיימתי לימודי תואר ראשון ולימודי מוסמך בפסיכולוגיה קלינית (שניהם בהצטיינות), זכיתי בהסמכה כפסיכולוג קליני ועבדתי במסגרות שונות של אשפוז וטיפול. במהלך עבודתי נישאתי לתמר אילסר, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, ונולדו לנו שני ילדים, יונתן (ד"ר למדעי המחשב במיזם ביו-רפואי) ויעל (עובדת סוציאלית בלשכת השיקום במשרד הביטחון), שהעניקו לנו במשך השנים חמישה נכדים.

מכלול ההתנסויות שלי במסגרות עבודה קליניות עם אוכלוסיות מגוונות מבחינה עדתית בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים חידד את רגישותי להקשרים התרבותיים של ביטויי מצוקה נפשית וההתמודדויות עמם. התובנה שיש לחקור מסגרות של בריאות הנפש כמערכות תרבותיות, שבאותם ימים הייתה עדיין באבה בארץ ובעולם, הובילה אותי להמיר את עיסוקי כפסיכולוג קליני בנתיב מחקרי חדש, שהפך להיות סימן ההיכר של עבודתי מאז ועד היום: המפגש בין תרבות, חברה ופסיכולוגיה בהקשר הישראלי והיהודי. חיבור בין-תחומי זה, שלעניות דעתי אני מייצגו המובהק בארץ, צמח מתוך ההכרה בחשיבות המחקר המשלב רמות ניתוח פרטניות וקולקטיביות והמציב תהליכים נפשיים ודפוסי התנהגות אינדיבידואלית בהקשרם החברתי-תרבותי וההיסטורי. לצורך זה השתלמתי באנתרופולוגיה, שהפכה להיות מוקד הזהות המקצועית שלי, והתמחיתי בתת- הדיסציפלינה המכונה אנתרופולוגיה פסיכולוגית, שבה קניתי לי מעמד בינלאומי. ככל שידיעתי משגת, שמורה לי זכות ראשונים בפיתוח תחום זה בישראל.

בעבודותיי המוקדמות חקרתי תופעות מתחום בריאות הנפש באספקלריה אנתרופולוגית. מחקר הדוקטורט שלי עסק ב"פסיכיאטריה המסורתית" של יהודי מרוקו – הסברי הפרעות, סיווגן ושיטות הטיפול בהן – שבדקתי במושבים ועיירות פיתוח ברחבי הארץ. בעבודת הדוקטורט, שגם אותה סיימתי בהצטיינות, הצבעתי על ההיגיון הפנימי והעושר התרבותי הטמונים במכלול של אמונות ופרקטיקות, שעד אז נתפסו בדרך כלל כאמונות טפלות שראוי לעקור מן השורש. מלגת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובסן-פרנסיסקו אפשרה לי להרחיב את בסיסי הידע שלי באנתרופולוגיה פסיכולוגית ורפואית. עם שובי לארץ לימדתי בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, וממנה עברתי לאוניברסיטה העברית – שהפכה לביתי האקדמי – במינוי משולב בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובפסיכולוגיה. למרות שבמהלך השנים הרחבתי את תחומי העניין שלי באנתרופולוגיה הרבה מעבר לבריאות הנפש, זירה מחקרית זו עדיין מעסיקה אותי. אציין את עבודותיי על הדיבוק ועל "הפרעות יהודיות" אחרות, שחלקן נערכו מפרספקטיבה היסטורית וחייבו היכרות עם עולמות תוכן יהודים, ובעיקר עם המיסטיקה היהודית, ועל ההבניה התרבותית של מצבי מצוקה בקרב חרדים בישראל ועל טיפול רגיש-תרבות במטופלים חרדים.

במהלך השנים קניתי לי מוניטין בינלאומיים בתחום זה של תרבות ובריאות נפש. הוזמנתי להצטרף למערכות כתבי העת המדעיים המובילים בתחום ולהרצות במרכזים האקדמיים החשובים העוסקים באנתרופולוגיה פסיכולוגית ופסיכיאטרית, באוניברסיטאות הרווארד, קליפורניה (בסן דיאגו ובלוס אנג'לס), אמורי ודיוק. שתיים מעבודותיי בנושאים אלה זכו בפרסים מטעם האגודה האנתרופולוגית האמריקאית: עבודתי על הדיבוק זכתה בפרס הראשון ע"ש Bryce-Boyer ב-1986 עבור המאמר הטוב ביותר באנתרופולוגיה פסיכואנליטית. עבודתי על השימוש באוטיסטים כנביאים בחברה החרדית (בצוותא עם תלמידי, יהודה גודמן) זכתה בפרס Stirling ב-1997 עבור המאמר הטוב ביותר באנתרופולוגיה פסיכולוגית. אני מכיר רק שני חוקרים בעולם מלבדי שזכו בשני הפרסים.

בתחילת שנות השמונים הרחבתי באופן משמעותי את תחומי המחקר שלי באנתרופולוגיה פסיכולוגית משפניתי לחקור תופעות וחוויות כחלומות ומצבי תודעה מיוחדים בהקשר תרבותי-דתי ולמפות תופעות של חידוש פולחני קדושים בישראל, בעיקר בקרב יוצאי מרוקו בפריפריה העירונית. גם בנושא האחרון, הפרספקטיבה המחקרית שלי הייתה משולבת: מחד גיסא, ניתוח סיפורי החיים, החלומות, המצוקות והמאווים של "אמרגני קדושים" – גברים ונשים שהקימו אתר ביתי לצדיק בעקבות התגלות – ומאידך גיסא, ההיענות הקהילתית ליוזמות אלו, המשקפת את חיזוק הזהות העדתית תוך תחושה גוברת של "מקומיות" והתערות במקום המגורים. עבודותיי בתחום זה, שהולידו שני ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בינלאומיים, הציבו אותי, דומני, בשורה הראשונה של החוקרים העוסקים בדת עממית בישראל על מגוון ייצוגיה, מעליות לרגל למקומות קדושים ישנים וחדשים ועד לתופעות ואירועים מיסטיים, מאגיים ומשיחיים שהלכו והתגברו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. עדות להכרה בחשיבות מחקריי אלה קבלתי ב- 1994, כאשר הוזמנתי לאוניברסיטת רוצ'סטר לשאת בנושא זה את סדרת ההרצאות היוקרתית ע"ש Lewis Henry Morgan (שהפכה אחר כך לספר). קבוצה קטנה מאד של אנתרופולוגים לא-אמריקאים זכתה לכבוד זה (ובתוכה ויקטור טרנר וקלוד לוי-שטראוס). במבט סינופטי, אני רואה בחידוש פולחני הצדיקים צורת פעילות אחת מני רבות, המאוגדות תחת הכותרת של קידוש המרחב בישראל. תופעות אלו מקיפות את הדת המסורתית והדת האזרחית וכוללות מגוון רחב של צורות הנצחה ומקומות זיכרון, מקברי צדיקים לאנדרטות צבאיות. באמצעות המסגרות המושגיות של קידוש המרחב וזיכרון קולקטיבי ניסיתי לסמן בעבודותיי שינויים היסטוריים וסוציולוגיים שעוברת החברה הישראלית, המשתקפים בהבניה הסמלית של המרחב בישראל.

יציאתי לגמלאות כפרופסור מן המניין ב- 2011 חתמה למעלה משלושים שנות מחקר, הוראה והדרכה. בין תפקידי באוניברסיטה שרתי כראש המחלקה לפסיכולוגיה, כמנהל מכון אשכול לחקר החברה הישראלית וכראש הרשות לתלמידי מחקר. במפנה שנות התשעים שימשתי כנשיא האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. הדרכתי למעלה מעשרים תלמידי מוסמך ומספר דומה של תלמידי דוקטורט, שחלקם מלמדים באוניברסיטאות ובמכללות – בארץ ואף מחוצה לה. את עבודותיי העיקריות הקפדתי לפרסם הן באנגלית והן בעברית, כדי שתהיינה נגישות גם לקורא המקומי, ואכן המרכזיות שבהן הפכו להיות קריאת-חובה בקורסי מבוא לאנתרופולוגיה והחברה הישראלית. הגישה הרב-תחומית, העומדת בבסיס זהותי המקצועית, אפשרה לי דיאלוג ושיתוף פעולה עם חוקרים מקשת רחבה של דיסציפלינות במדעי החברה והרוח, מפסיכולוגיה וסוציולוגיה ועד להיסטוריה, ספרות, פולקלור ומדעי היהדות. תרומותיי בתחום האחרון נבעו לא רק מיישום מודלים ומסגרות מושגיות מתחום מדעי החברה לתופעות שונות מההיסטוריה והמחשבה היהודית אלא גם להעניק חיות לתופעות שלא היו נגישות אלא ברמה הטקסטואלית באמצעות חקירה ישירה של מקבילותיהן העכשוויות ברמה ההתנהגותית. כך לגבי הדיבוק, שאת חזרתו הדרמטית בסוף המאה העשרים (לאחר שנעלם בתחילתה) חקרתי באופן ישיר, כמו גם את מקבילותיו בקרב יהודי מרוקו ואתיופיה. וכך לגבי הסערה המשיחית בחב"ד – נושא עבודתי בהווה, המאפשר לי לחקור באופן אקטואלי ופרוספקטיבי תופעה שעד כה ניתן היה לבדוק רק באופן טקסטואלי ורטרוספקטיבי.

במבט לאחור, וממרום שנותיי, אני שמח לגלות כי הצמתים הבין-תחומיים שהייתי בין מכונניהם בישראל – אנתרופולוגיה פסיכולוגית, פסיכיאטריה תרבותית ואנתרופולוגיה של הדת והמיסטיקה היהודית – עדיין מעסיקים אותי במחקר, בהוראה (במסגרת תכנית "אמירים" למצטיינים באוניברסיטה העברית) ובהדרכת סטודנטים. אני מקווה להמשיך בכל אלה ככל שאוכל.