ד"ר טלי שׁרוֹט נחשבת למובילה עולמית בחקר האופטימיות האנושית והשפעתה על תהליכי קבלת החלטות. היא למדה פסיכולוגיה וכלכלה באוניברסיטת תל אביב, עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת ניו יורק וחוקרת כיום את התחום במעבדתה ביוניברסיטי קולג' בלונדון. ספרה הראשון, "אשליה אופטימית" (בהוצאת מודן), סוקר בשנה שעברה בהרחבה במגזינים "טיים", "האובזרבר" ו"דר שפיגל".
איך הגעת לחקור דווקא את האופטימיות?
"בטעות. למעשה, זה התחיל בכלל מחקירת זיכרונות של אירועים טראומתיים. הייתי בניו יורק בזמן פיגועי 11 בספטמבר, וקצת אחרי ההתקפה עדי ראייה רואיינו למחקר אקדמי. הם טענו שהם זוכרים כל פרט, כאילו מוחם צילם הכל בווידיאו, וזו הצהרה מעניינת, כי רובנו לא זוכרים מה אכלנו לצהריים שלשום. כעבור כשנה הם רואיינו שוב, ואף על פי שהם עדיין היו בטוחים שהם זוכרים הכל במדויק, הם תיארו פרטים אחרים לגמרי, קטנים כגדולים, כולל שם חברת התעופה ואיפה הם היו כשזה קרה. רק כ־37% מהפרטים שמסרו דמו לדו"ח המקורי. הם לא זכרו במדויק כמעט כלום. השאלות שעלו הן מה מקור הטעויות שהשתרבבו לזיכרון ולמה הם כל כך בטוחים במהימנות הזיכרון שלהם".
איך זה קשור לאופטימיות?
"חקר מהימנות הזיכרון אינו חדש. לפי טענה בולטת, שיבושי זיכרון הם חלק ממנגנון מכוון שנועד להשאיר במוחנו זיכרונות שיכינו אותנו לעתיד. אם תקף אותך זאב בפארק חשוך, לא יועיל לך לזכור את כל הפרטים. להפך אפילו. כדי לשרוד בעתיד חשובים לא הסוג המדויק של החיה שתקפה אותך ולא הפארק הספציפי, אלא הסיטואציה הכללית והתובנה, לא ללכת בפארקים לבד בחושך. את זה תזכור היטב. ואם הזיכרון אינו כלי לתיעוד אלא כלי לחיזוי, הוא לא מוכרח להיות מדויק. חשוב יותר שהוא יהיה מעודכן, וזו כנראה הסיבה שהוא נמצא בתהליך אינסופי של הריסה ובנייה. פרטים נמחקים ומוחלפים ללא הרף, ואנחנו לא מודעים לשינוי במידע. מבחינתנו מה שאנחנו זוכרים תמיד היה כך.
"המחקר על האופטימיות החל כשניסיתי לבדוק איך התופעה מתבטאת במוח. סרקתי את מוחם של עשרות אנשים במכשיר fMRI תוך שהם מדמיינים דברים טריוויאליים שיקרו להם בעתיד, כגון מה יקרה כשילכו להסתפר או כשיאכלו צהריים. הדבר המעניין באמת קרה כשביקשתי מהם לתאר במילים את מחשבותיהם. אצל רובם גם האירועים הכי יומיומיים הפכו לחיוביים באופן יוצא מהכלל. התספורת לא היתה סתם תספורת, אלא שוב ושוב התספורת הכי מוצלחת שיעשו בחיים. הארוחה תוארה כמדהימה, הטיסה העתידית כחלקה וכיפית, בלי תינוקות צורחים ומושבים צפופים. והם תמיד דמיינו את זה בפירוט רב. אפילו כשביקשתי מהם להיזכר בחוויות לא נעימות, תמיד היה ספין חיובי בדרך. כשהם שכחו את המפתח הם מצאו אותו בסוף מתחת לעציץ. כשפיטרו אותם הם מצאו עבודה טובה יותר. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי לגרום להם לדמיין דברים שליליים. הבנתי שיש כאן תופעה יוצאת דופן שראויה למחקר מעמיק יותר".
ד"ר טלי שרוט. "באמצעים טכנולוגיים שינינו, למשך חצי שעה, את אמונתם של אנשים בעתיד"
צילום: James Duncan Davidson
התופעה שתיארת נחקרת כבר שנים בכלכלה ההתנהגותית. היא מכונה "הטיית האופטימיות", הנטייה להעריך יתר על המידה שיקרו דברים טובים, ולהעריך בחסר שיקרו דברים רעים.
"נכון, ידענו שזה קורה וש־80% מהאוכלוסייה, בכל תרבות וגיל, הם הרבה יותר אופטימיים מאשר ריאליסטים. במערב שניים מכל חמישה זוגות מתגרשים, אבל כשאתה מבקש ממתחתנים טריים להעריך בכנות את סיכוייהם להתגרש בעתיד כולם יענו 0%, כולל עורכי דין, שאמורים לדעת טוב יותר. לאנשים יש גם אופטימיות יתר בהערכת סיכוייהם להיקלע לתאונת דרכים, לקבל העלאה או שילדיהם יגלו כישורים יוצאי דופן. וזה לא שאנשים לא יודעים מה קורה במציאות. בסקר שערכו בבריטניה 75% מהאנשים העריכו שמצבם הפיננסי ישתפר בעתיד, אבל כששאלו אותם לגבי משפחות אחרות, רק 30% העריכו שאצל אחרים המצב ישתפר.
"הסיבה לאופטימיות הזאת מעניינת: אנשים לא סתם חושבים שיהיה להם מזל, אלא מאמינים שהם מוכשרים יותר מאחרים. בניסויים שבהם אנשים התבקשו להעריך את תכונותיהם לעומת שאר האוכלוסייה, הם לרוב העריכו שבכל התכונות הם נמצאים מעל הממוצע. זה לא הגיוני סטטיסטית".
ו־80% מהאוכלוסייה לוקים באופטימיות היתר הזאת? זו תפוצה די רחבה.
"לא בטוח שזה 'ליקוי'. יש אנשים שאומרים שכדאי להיזהר מאופטימיות, ושאם לא תצפה להצליח אז תופתע לטובה כשזה יקרה ולא תתאכזב אם לא. אבל הגישה הזאת מוטעית. אושר הוא לא תוצאה של הפתעות טובות. הוא הפרשנות לכל אירוע, טוב או רע. הפסיכולוגים מרגרט מרשל וג'ונתן בראון גילו שסטודנטים עם ציפיות גבוהות מסבירים הצלחה במבחן בכך שהם חכמים וכישלון בכך שהמבחן היה לא הוגן. סטודנטים עם ציפיות נמוכות מסבירים כישלון בכך שהם טיפשים והצלחה בכך שהמבחן היה קל, ובשני המקרים הם מרגישים גרוע".
הצלחה בחיים ונהיגה מסוכנת
אז האופטימיים מאושרים יותר בלי קשר להישגיהם?
"הם מאושרים בגלל הציפייה לטוב. בפסיכולוגיה ידוע שעצם הציפייה יוצרת שמחה, לפעמים יותר מזו שמגיעה מהדבר עצמו. אפשר לראות את זה בניסוי המפורסם שבו הכלכלן ההתנהגותי ג'ורג' לווינשטיין בדק אם הסטודנטים שלו יעדיפו לקבל נשיקה מסלבריטי מיד, בתוך שלוש שעות, בתוך יממה, שלושה ימים, שנה ועשר שנים. הרוב העדיפו את הנשיקה אחרי שלושה ימים. כלומר הם העדיפו במקום לקבל מיד או עוד מעט, לחכות קצת וליהנות מהציפייה. רואים את זה גם בסקרים שבהם אמריקאים דירגו את היום האהוב עליהם בשבוע. היום הזה הוא יום שישי, שבו רבים עובדים, ולא יום ראשון, שבו כולם בחופש. הסיבה היא שביום שישי יש ציפייה לסוף השבוע, ובראשון יש רק ציפייה לשבוע עבודה.
"אבל אופטימיזם לא משפיע רק על הגישה למציאות, אלא גם על המציאות עצמה. מחקרים מהשנים האחרונות הראו שאופטימיים באמת משיגים יותר, באקדמיה, בספורט, בפוליטיקה ובעסקים. זו נבואה שמגשימה את עצמה. כשאתה מצפה להצליח סביר שתתאמץ יותר, ובטח יותר ממי שחושב שאין לו סיכוי. אנשים עם הטיה אופטימית חזקה עובדים יותר שעות ומרוויחים יותר מאנשים אופטימיים פחות. מחקר מצא שמידת האופטימיות של סטודנט אמריקאי בשנה הראשונה ללימודי משפטים יכולה לנבא את הכנסתו כעבור עשר שנים. עלייה של נקודה אחת בסולם האופטימיות שווה עוד 33 אלף דולר בשנה. מאות מחקרים מראים גם את הקשר בין אופטימיות לבריאות: בקרב אנשים עם רקע משפחתי וסוציו־אקונומי דומה, האופטימיים יותר הם גם בריאים יותר וחיים יותר זמן. כנראה כי יש להם פחות לחץ, והם נוטים יותר לקחת ויטמינים, לעשות ספורט ולהישמע להוראות הרופא כשהם חולים. פשוט כי הם מאמינים שזה יעזור. הפסימיים מוותרים יותר בקלות".
יש גם חסרונות להטיה האופטימית, לא?
"ברור. זה מה שגורם לנו לא למרוח קרם שיזוף ולשלוח הודעות SMS תוך כדי נהיגה. בשוק ההון האופטימיות הקטנה של כל אחד גורמת לניפוח בועות. אבל אני חושבת שבשורה התחתונה יתרונות ההטיה הזאת עולים על החסרונות. אנשים פסימיים מעריכים באופן מדויק יותר את הסיכויים שדברים יקרו, אבל מצד שני רובם סובלים מדיכאון ברמות שונות, ולא מנסים דברים חדשים או לוקחים סיכונים. אני לא חושבת שתמצא יזמים פסימיים".
"אופטימיים באמת משיגים יותר"
צילום: שאטרסטוק
היחידים שחושבים על המוות
מה קורה כשהאופטימיות מתנגשת במציאות?
"אחת ממטרות המחקר שלי היתה לנסות להבין את זה. בניסוי ביקשנו מאנשים להעריך מה הסיכוי ש־80 אירועים שליליים יקרו להם, ואז סיפרנו להם מה הסיכוי הסטטיסטי שזה באמת יקרה. לדוגמה, אחרי שביקשנו מהם להעריך מה הסיכוי שיחלו בסרטן, אמרנו להם שאצל אדם עם נתונים כשלהם הסיכוי הוא 30%. מיד אחר כך ביקשנו מהם שוב להעריך את הסיכוי שזה יקרה. מה שראינו הוא שאנשים שינו את ההערכות שלהם בעיקר כשהמידע החדש היה טוב יותר. מי שהעריך שיש לו 40% סיכוי לחלות, עדכן את ההערכה ל־30% אחרי ששמע שזה הממוצע. אבל מי שהעריך שסיכוייו לחלות הם רק 10%, המשיך לדבוק בהערכה המקורית. האופטימיים קיבלו החלטה לא מודעת שהמספרים השליליים לא תקפים לגביהם. זה אולי מסביר למה לאזהרות על קופסאות סיגריות אין הרבה השפעה. המעשנים מאמינים שהעישון הורג, אבל רק את האחרים".
ואיך את מסבירה את זה?
"זה מה שניסינו לגלות בסריקות ה־fMRI שבהן ביקשנו מאנשים לדמיין אירועים שיקרו להם בעתיד. בסריקות גילינו שיש במוח כמה אזורים שהיו פעילים במיוחד בזמן עיבוד של חדשות טובות שהגיעו באופן מילולי. הבולט בהם, אם כי לא היחיד, הוא בחלק התחתון של אונת המצח השמאלית. כלומר, כשמישהו העריך שיש 40% שיחלה בסרטן ואמרנו לו שהממוצע הוא רק 30%, האזור הזה הגיב בעוצמה. אבל בזמן שהגיעו חדשות רעות, לדוגמה כשסיפרנו לנבדקים שהסיכוי לחלות בסרטן הוא יותר מכפול מכפי שהעריכו, האזור ההוא נותר כבוי, ובמקומו נדלק אזור במיקום מקביל באונה הימנית, אבל הוא היה יחסית אדיש, ואצל אנשים שהפגינו יותר אופטימיות הוא היה פעיל עוד פחות.
"ואז חשבנו, מה יקרה אם איכשהו ננטרל את האזור במוח שמעבד מסרים חיוביים? השתמשנו לשם כך בטכנולוגיה לא פולשנית שמאפשרת להעביר פולס מגנטי ממוקד אל אזור ספציפי במוח, ולשתק לכחצי שעה את התפקוד של האזור הזה. בעבר שיתקו כך אזורי מוח שקשורים לדיבור וגרמו לנבדקים לגמגם. זה עובר ואין לזה תופעות לוואי. נטרלנו כך את האזור שנדלק בעת קבלת חדשות טובות, והיינו די המומים מהתוצאות. ברוב המקרים הטיית האופטימיות פחתה מאוד, או נעלמה. למשך חצי שעה שינינו את האמונה שלהם בעתיד".
תרופות נגד דיכאון עושות את ההפך, וזמנית הופכות אנשים לאופטימיים יותר. איך, בעצם?
"הן לא משפיעות על מצב הרוח אלא עושות תיקון בתפיסה. אנשים עם נטייה לדיכאון לרוב מבחינים יותר בגירויים שליליים. במסיבה הם יכוונו עצמם אל בני אדם שפניהם מביעות פחד או כעס, יזכרו שיחות שליליות יותר טוב מאשר חיוביות, ויתייגו אינטראקציות רב־משמעיות כאינטראקציות שליליות. לאורך זמן זה יוצר פרשנות שלילית של חוויות חיים, שמובילה למצב רוח ירוד. נוגדי דיכאון יוצרים 'תיקון' קוגניטיבי, וגורמים למטופלים להבחין יותר בפנים שמחות ובגירויים חיוביים. זה לא משפר מיד את מצב הרוח, אבל אחרי כמה שבועות שבהם הם מעבדים יותר מהטוב ופחות מהרע והמכוער, העולם נראה מזמין יותר ומצב הרוח משתפר".
ויש דרך "לתקן" אופטימיות יתר ולראות את העולם באופן יותר ריאלי? כלומר, בלי תרופות ופולסים חשמליים.
"אופטימיות ופסימיות הן כמו אשליה אופטית. גם אם אתה יודע שזו אשליה, אתה תמשיך לראות אותה. אבל אפשר לעקוף הטיות אופטימיות מוגזמות. ממשלת בריטניה מכניסה פקטור של אופטימיות יתר במכרזים שהיא עושה. חבר שלי שעומד להתחתן בקרוב עשה את אותו הדבר לגבי התקציב בחתונה שלו. וכששאלתי אותו גם הוא העריך שיש לו 0% סיכוי להתגרש".
אז בשורה התחתונה, טוב שאנחנו משקרים לעצמנו?
"היכולת החריגה של המין האנושי להביט לעתיד הגיעה עם מחיר כבד, ההבנה שיום אחד נמות. הביולוג אג'יט ורקי מאוניברסיטת קליפורניה טוען שהמודעות למוות עצמה היתה אמורה להוביל את האבולוציה למבוי סתום. הייאוש היה אמור להפריע לתפקוד היומיומי ולעצור את כל הפעילויות הדרושות להישרדות והתפתחות. למעשה, הדרך היחידה שבה חשיבה על העתיד יכולה לשרוד לאורך האבולוציה היא רק אם היא באה יד ביד עם אופטימיות עיוורת".